(JTA) – השינוי החל להיות מורגש בחנוכה.
בן שוואל, נשיא הקהילה היהודית הזעירה של טאיוואן, שם לב שמסיבת החנוכה שארגונו ערך, משכה לא פחות מ-200 חוגגים יהודים, הרבה יותר מתפילות השבת הרגילות שמתקיימות באולם השכור ושבמקרה הטוב מביאות יחד כ-60 איש ואישה.
גם מסיבת הפורים שבאה אחריה, הייתה הומת אדם ולא פחות חשוב – זו הייתה מסיבה נורמלית, ממש כמו לפני המגפה. איש מהנוכחים לא עטה מסיכה. האורחים לבשו תחפושות מפוארות, טעמו ממגוון של מאכלים שבני הקהילה הביאו, ונהנו מהאירוע החברתי, בלי צורך במסכות או בשמירה על ריחוק.
טאיוואן היא בין המדינות שהצטיינו בהתמודדותן עם נגיף הקורונה.
חיי היומיום, בכלל זה חיי הדת, נמשכו כמעט ללא הפרעה מאז החלה המגפה העולמית. האומה בת 23.5 נפש רשמה כאלף מקרי הדבקה בסך הכול ורק עשרה מתושביה מתו מהנגיף. ״אמרנו לעצמנו, זו כנראה מסיבת הפורים החוקית הגדולה ביותר בעולם״, סיפר שוואל.
שוואל מספר זאת באופן מבודח, אבל הוא לגמרי צודק. במדינות שבהן נמצאים הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם, כמו למשל ארה״ב ובריטניה, עדיין אסור להתכנס בקבוצות גדולות, אפילו כשמדובר בחגיגות דתיות. במדינות אחרות, דוגמת צרפת, חוקי הסגר הנוקשים עדיין בתוקף. ובישראל נאסר עד לאחרונה לקיים כינוסים רבי משתתפים.
אבל בטאיוואן, נראה כי משבר הקורונה דווקא חיזק את הקהילה היהודית הקטנה והפלורליסטית, שכוללת פחות מ-200 משפחות. (במדינה ישנה גם קהילה אורתודוקסית קטנה של חב״ד).
הצלחתה המרשימה של טאיוואן בהתמודדות עם המגפה גרמה לסטודנטים ומשפחות אשר בימים כתיקונם היו חוזרים לאוניברסיטאות או לבתיהם במדינות אחרות, להישאר במדינה. אחרים, שנמשכו לתחושת הנורמליות של טאיוואן, היגרו למדינה כדי למצוא מפלט מארצותיהם הנגועות במגפה.
"דיברתי עם חברים בארצות הברית, והם אמרו לי 'מה לעזאזל אתה עושה בטאיוואן?' אמרתי להם, יש להם כאן גישה חדשנית לחינוך, משהו שנקרא בית ספר", סיפר ניל פרץ, עורך דין מקליפורניה ויזם שעבר עם משפחתו לטאיוואן ב-2020. "וכל הילדים באותו הגיל נכנסים יחד לבניין ויש אנשים מבוגרים שקוראים להם מורים".
לפני יותר מ-25 שנה עבד פרץ בשירות החוץ האמריקאי בסין, שם למד קנטונזית. הוא חיפש מקום לעשות אליו רילוקיישן, לאחר שראה ששתי בנותיו מתקשות להסתגל ללימודים מרחוק, בתקווה שיוכלו לנצל את ההזדמנות ללמוד שפה נוספת.
לאחר שלמד את הלוגיסטיקה של תהליך ההגירה, הוא הגיש בקשה במסגרת תוכנית "גולד קארד" שטאיוואן השיקה בשנת 2018 כדי למשוך אליה זרים בעלי מקצוע – במבצע מפרך שארך חודשים ומספר סבבים של בקשות. מאז פרוץ המגפה עברו לטאיוואן במסגרת התוכנית יותר מ-1600 איש, לעומת פחות מ-400 בשנה שעברה, על פי דיווח של הניו יורק טיימס.
כאשר בני המשפחה הגיעו למדינה, הם חוו הלם תרבותי, שהוחמר בשל העובדה שפרץ המשיך לעבוד לפי שעון ארצות הברית, עם הפרש שעות של חצי יום.
הצטרפותם לקהילה היהודית ריככה את תחושת הזרות של המשפחה. הם גם פגשו יהודים שונים שמתגוררים דרך קבע בטאיוואן וכאלה שנמצאים בה לביקור קצר.
"הפכתי להיות קצת אנתרופולוג יהודי", מוסיף פרץ, שבעבר היה חבר בבית כנסת רפורמי בעמק הסיליקון.
כניסת זרים לטאיוואן מותרת למטרות עבודה או מסיבות משפחתיות כל עוד הם מציגים בדיקת קורונה שלילית ונמצאים בבידוד עם הגעתם. בערב שבת אחד לא מזמן הוא מצא עצמו יושב עם אורחים צרפתיים, לפני כן הוא פגש אוסטרלים ואמריקאים.
"לחלק מהם יש גישות שונות לניגונים, תפילות מסוימות ועוד", אומר פרץ. "אבל זה מספק הזדמנות נהדרת ללמידה, מפני שלדעתי אם אתה נמצא בקהילה גדולה, בארצות הברית, למשל, שבה יש הרבה תשתית, אז אתה תמיד עושה דברים בצורה מסוימת. ואתה אומר לעצמך 'כן, ככה אנחנו עושים את זה׳, ואתה לא מבין מה המשמעות של זה?' אז זה בעצם מאלץ אותך לחשוב על דברים״.
השגשוג הפתאומי גורם לקהילה לשקול מחדש את צעדיה. שוואל אומר שצוות ההנהגה שוקל לקנות בניין לבית הכנסת – במיוחד כעת כאשר המקומות שהם שוכרים לאירועים צרים מלהכיל את כל המשתתפים. החברים בקהילה אינם משלמים דמי חבר, ולכן רכישה כזו עשויה להוות אתגר. הארגון ממומן כיום על ידי תורמים פרטיים.
"אנחנו צריכים להיות זהירים מבחינה פיננסית", הוא אומר. "אבל אם תצוץ הזדמנות, אנחנו בהחלט נשקול זאת".
התפילות קיבלו צביון אחר לאחר שלקהילה הצטרף לאון פנסטר, אדריכל שגדל בלונדון ועבר לבייג'ינג בשנת 2015 ואחר כך לטאיוואן. שוואל אומר שפנסטר הפיח חיים בתפילות הקהילה, במיוחד בקרב משפחות וילדים, הודות לכישורי החזנות שלו – מה שהופך אותו ליורש ראוי למסורת שקבע רב הקהילה מזה שנים, אפרים פרדיננד איינהורן, בן 102 כיום.
לאיינהורן, שנולד בווינה, התחנך באירופה והוסמך בלונדון – יש קשר ישיר לעברה היהודי של טאיוואן. לאחר ברית ההגנה שנחתמה בשנות החמישים בין ארצות הברית לבין טאיוואן, הגיעו אליה אנשי צבא ועובדי ממשל אמריקאים. בעשורים לאחר מכן, עסקים בינלאומיים הגיעו למדינה והביאו עימם מספר קטן של אנשי עסקים יהודיים. הקהילה היהודית פעלה בפרברי טאייפי עד שנות השבעים, כאשר מדיניות הפיוס של ניקסון עם סין קיבלה עדיפות על פני יחסי ארה"ב-טאיוואן.
אבל גם כאשר התשתית הממשלתית האמריקאית נמוגה – לארצות הברית אין שגרירות רשמית בטאיוואן, כהסכמה לתביעתה של סין על האי תחת ממשל מורכב של "מדינה אחת, שתי מערכות" – מספר משפחות יהודיות החליטו להישאר וארגון Taiwan Jewish Community נרשם בממשלה כקבוצה רשמית בשנת 1977.
איינהורן עבר לטאיוואן לרגל עסקיו בשנת 1975 והחל לקיים מניין של אנשי עסקים שנפגשו במלון בטאייפי. קבוצתו התמזגה עם הקהילה היהודית בשנות התשעים. הוא ניהל את תפילות במשך עשרות שנים עד שנאלץ להפסיק בשל בעיות בריאותיות, אבל הוא ממשיך להשתתף בתפילות ובאירועים.
הקהילה הייתה גם בית למתגיירים טאיוואניים שהמירו דתם ליהדות, כמו זואי צ'נג שהצטרפה בשנת 2005 והתגיירה בשנת 2012. היא מציינת כי לעם הטאיוואני, כמו למזרח אסיאתיים רבים, יש סטריאוטיפ חיובי על יהודים כ"חכמים מאוד ועשירים מאוד".
צ'נג, לשעבר נוצרייה, נמשכה בעיקר לדת.
"אחת הסיבות שעזבתי את הנצרות היא שהכומר אמר לי להתפלל – אם את עושה משהו לא טוב, עלייך להתפלל יותר על זה", היא אומרת. "אבל אם יש לי שאלה לשאול את הרב, הרב יאמר לי כיצד אמצא את התשובה או יאמר לי היכן אוכל למצוא אותה…אולי בסוף לא אוכל לקבל באמת תשובה.. אבל אני חושבת שהתהליך הזה הוא הטוב ביותר".
חבר בולט נוסף בקהילה הוא דון שפירו, דודו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דן שפירו, שגר בטאיוואן במשך יותר מחמישים שנה. בגיל 77 שפירו הפך להיסטוריון הבלתי רשמי של הקהילה, הוא כתב על תולדות הקהילה ועמד בראשה בשנות השמונים והתשעים.
שפירו נמשך לטאיוואן בגלל האוכל, שאותו ניסה לראשונה בעיר ניו יורק, כאשר היה סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה.
"הוקסמתי מאותיות [האלף בית הסיניות] ורציתי ללמוד עוד עליהן. כאשר הגעתי לטאיוואן גיליתי שהאוכל כאן אפילו טוב יותר ממה שדמיינתי בניו יורק, ויש מבחר גדול", הוא אומר. "זה מה שגרם לי לעלות במשקל במשך השנים. אבל נהניתי מארוחות מצוינות".
שפירו אומר כי נשאר בטאיוואן לאחר שפרש מעבודתו כעיתונאי במגזין טיים והניו יורק טיימס בגלל החוויה החיובית שהייתה לו, גם כיהודי, במדינה.
"העם הטאיוואני הוא אחד העמים הנחמדים ביותר בעולם", הוא אומר. "הם מכבדים מאוד את האורחים הזרים שלהם".
