(JTA) – הן הסתירו אקדחים בתוך דובוני צעצוע ודינמיט בבגדיהן התחתונים. הן למדו איך לרקוח בקבוקי מולוטוב קטלניים ולזרוק אותם לעבר רכבות אספקה גרמניות. הנערות בעלות התווים "האריים" שניתן היה לחשוב כי אינן יהודיות פלירטטו עם נאצים והאביסו אותם ביין, ויסקי ומאפים ואחר כך ירו בהם למוות.
כאשר הנאצים כבשו את פולין, ארץ הולדתן, הצטרפו בנות יהודיות, חלקן בקושי בנות עשרה, לתנועת ההתנגדות וסיכנו את חייהן כדי לפגוע במשטר.
סיפור רב-חשיבות זה של מרי והתנגדות, שלעתים קרובות אינו זוכה לתשומת לב, עומד במרכז ספרה החדש של ג'ודי בטליון, "אור הימים: הסיפור שלא סופר על לוחמות ההתנגדות בגטאות של היטלר" (בהוצאת ויליאם מורו). הספר הוא תוצר של מסע בן 12 שנים שבו נברה בארכיונים וראיינה את צאצאי הנשים. כישורי המחקר שהשחיזה במהלך עבודתה על דוקטורט בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטה של לונדון עזרו לה להתמודד עם האתגרים העצומים שביצירת סיפור מדויק עובדתית מהיסטוריה אפופת אגדות והזנחה.
הספר ומהדורה נלווית המיועדת לגילאי 10 עד 14 אמורים שניהם לצאת ב-6 באפריל לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הבימאי סטיבן ספילברג רכש את הזכות להפוך את הספר לסרט והחתים את בטליון כשותפה לכתיבת התסריט.
"כתבתי את הספר לאט כי הוא היה כל כך מאתגר – רגשית, אינטלקטואלית ומעשית. הייתי צריכה להתמודד לבדי עם קריאת זכרונות ועדויות קשים במידה שלא תאמן", אמרה בראיון טלפוני מביתה שבניו יורק.
בטליון, שבילתה את אמצע שנות ה-20 לחייה בלונדון, שם עבדה כהיסטוריונית של האמנות בימים וכסטנדאפיסטית בלילות, אינה חוקרת שואה המורגלת בקריאת מקורות ראשוניים, הכוללים תאורים גראפיים. סיפוריהן של הנשים על תקיפתן המינית בידי נאצים, על חיילים שרמסו תינוקות יהודיים ועל רציחות המוניות שבוצעו לנגד עיניהן, הכבידו עליה.
"הסיפורים שלהן חלחלו לתוך-תוכי. עבדתי על זה קצת פה, קצת שם, כשיכולתי", אמרה בטליון על השנים שבהן זנחה וחידשה את המחקר והכתיבה שוב ושוב.
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, עם המיזוגניה והאנטישמיות שהתעוררו בעקבותיה, דחפה את בטליון להיכנס לעניין כל-כולה ולעצב את סיפורי הגטו של הנערות כיצירה עיונית סיפורית.
"הרגשתי שהלך הרוחות משתנה. קיבלתי תחושה שדחוף וחשוב לספר בצורה כנה סיפורים על נשים בשואה ועל העצמת נשים", אמרה. "שירבטתי מהר הצעה לספר והתחייבתי לצלול לתוך שנתיים של מחקר אינטנסיבי וממוקד".
בלב הפרויקט נמצא ספר עלום ביידיש שפורסם ב-1946 תחת הכותרת "פרויען אין די געטאס" ("נשים בגטאות"), המתעד את סיפורי ההתנגדות והאומץ של נשים צעירות אלה. בטליון גילתה את הכרך המאובק בספרייה הבריטית בלונדון במקרה, בזמן שחיפשה חומר על נשים יהודיות חזקות. כיצד יתכן שלמרות שנות לימודיה הרבות בבית ספר יהודי במונטריאול, שם למדה יידיש ועברית, וכנכדה לניצולי שואה מפולין, מעולם לא שמעה על נערות הגטו הללו?
"המחקר שלי היה מורכב מאוד ומוזר כמה הרבה זמן הוא צרך. הייתי צריכה לעבוד בכמה שפות", אמרה. "השמות של הנשים ושל המקומות הופיעו בכל כך הרבה גירסאות מבלבלות – ביידיש, בפולנית, בעברית, באנגלית".
משימת המחקר שלה הובילה אותה לפולין לשבועיים ולישראל ל-10 ימים. היא ביקרה במקומות שעליהן כתבו ודיברו גיבורותיה.
"רציתי להבין איך נראתה הנסיעה מקראקוב לוורשה מחלון הרכבת ולחוות משהו ממה שהן חוו", אמרה.
את האוצר האמיתי מצאה בטליון במוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין החדש שבוורשה, שם כיוונו אותה בארכיון לאלפי דפים ובהם מידע על לוחמי המחתרת היהודים. היא צילמה תמונות של המסמכים כדי להראותם למתרגמת מפולנית בניו יורק.
"אור הימים" מספר בהבלטה על נחישותה הבלתי נתפסת של רֶניָה קוּקייֶלקָה, אחת מנערות הגטו הצעירות ביותר. בגיל 15 ראתה רניה את הוריה מגורשים מגטו בֶּנדז'ין לאושוויץ. הזעם הניע אותה ואת אחותה הגדולה ממנה, שרה, להצטרף לתנועת ההתנגדות בגטו.
קסם הנעורים של רניה, הפולנית השוטפת שבפיה ותוויה הרכים הפכו אותה לבלדרית אידיאלית. המחתרת היהודית השיגה מסמכים מזוייפים יקרים שנתנו לרניה זהות של פולניה קתולית. היא ביצעה בהצלחה משימות רבות, הבריחה נשק, תכתובת וכסף מבנדז'ין לוורשה עד שהגסטפו גילה שמסמכיה מזוייפים והשליך אותה לכלא. למרות שהוכתה שוב ושוב עד זוב דם ואובדן הכרה, היא דבקה בסיפור הכיסוי שלה ולא גילתה אף פעם את זהותה היהודית.
שרה וחבריה במחתרת שיחדו שומר בוויסקי וסיגריות כדי להצילה מן הכלא. חלשה וחולה מרעב ומהתעללות פיזית, גייסה רניה את כוחותיה האחרונים וברחה דרך יערות והרים מושלגים. היא שרדה לאורך מסע מפרך דרך בונקרים נסתרים בסלובקיה, ולאחר מכן בהונגריה וטורקיה ולבסוף הגיעה ליעד הנכסף – ארץ ישראל.
למרות המסע המפרך ובניגוד לכל הסיכויים, נותרה רניה בחיים וסיפרה את סיפורה בזכרונותיה, שאותם החלה לכתוב בגיל 19. כשבטליון קראה את זכרונותיה של רניה היא חשה כאילו גילתה נפש תאומה – סופרת המעבדת את חוויותיה בתבונה.
החלק החביב על בטליון במחקרה ובכתיבתה עסק בחייהן של נערות הגטו ששרדו לאחר המלחמה.
"רציתי לדעת איך הן בנו מחדש את החיים שלהן אחרי שעברו את כל מה שעברו. כל כך רציתי לדבר עם הילדים שלהן ולגלות אילו נשים הן נהיו", אמרה.
לרמת האינטימיות הזו עם מושאי כתיבתה הגיעה בנסיעתה לישראל, שם פגשה את צאצאיהן. בטליון שמחה עד אין קץ לפגוש את ילדיה המבוגרים של רניה, שתיארו את אהבתה של אמם למשפחתה ואת חיבתה לאופנה ולטיולים בעולם.
"זה גרם לי להרגיש ברמה אישית מאוד שאני כותבת על אנשים אמיתיים", אמרה.
בטליון מקווה שסיפורי גבורת הנשים שהחייתה יהוו השראה לדורות הבאים של בנות כל הדתות, במיוחד לשתי בנותיה שלה, שנמצאות כעת בבית ספר יסודי.
"אלה היו נשים שראו את האמת והכירו בה, היה להן האומץ לפעול לפי האמונות שלהן והן נלחמו במסירות נפש על מה שהיה צודק ונכון", אמרה.
היא מרגישה תחושה עמוקה של קשר עם נערות הגטו שמתו תוך כדי מאבק ומאמינה שהן הקריבו את עצמן למען הכבוד העתידי של העם היהודי. סיפוריהן מהווים בכל דור ודור קריאה לפעולה לנשים, להעצים את עצמן כדי להתנגד לכל צורה של דיכוי.
במהלך שנת הקורונה הקשה שחלפה, שאבה בטליון השראה אישית מסיפורי חייהן של הנשים שעליהן כתבה.
"לחשוב על סיפורי האומץ והגבורה שלהן מאז ממש עזר לי", אמרה. "חשבתי שאם הן יכלו לעבור אתגרים נוראים כמו אלה שעמדו בפניהן, אני בוודאי יכולה לעבור את זה".
