(JTA) – כשטליה אוסטין החליטה ליצור סרט קצר על גוי של שבת – אותו אדם לא-יהודי שעושה מלאכה שאסורה על יהודי בשבת – היא ידעה שעליה לכוון למשהו מצחיק יותר מהמובן מאליו – לחיצה על מתג החשמל.
וכך זכה ויברטור בתפקיד הראשי בסרט הקצר "גוי של שבת" של הבימאית מלוס אנג'לס, שעלה לאינטרנט בחודש שעבר.
חנה, אשה דתיה בלוס אנג'לס, חוגגת את אירוסיה לצד שולחן השבת עם ארוסה ובני המשפחות של שניהם, כשלפתע היא שומעת צליל מדאיג. ילדי אחותה מצאו את הויברטור שלה והפעילו אותו. מפינת האוכל היא שומעת אותו מתפתל על רצפת חדרה.
חנה מתנצלת וקמה מהשולחן, ויוצאת בחיפוש אחר גוי של שבת שיכבה את הויברטור, מעשה שאינה יכולה לעשות בעצמה משום שאסור להדליק או לכבות מכשירי חשמל בשבת.
כך מתחיל הסרט הקצר והקצבי שחורג באופן מובהק מן האופן שבו מתוארים החיים היהודים הדתיים בסרטים ובתוכניות טלוויזיה מן הזמן האחרון. שיטוטיה של הוליווד בשנים האחרונות במרחב הסיפורים האורתודוקסיים התמקדו לרוב בכללים הדכאניים של הקהילה על רקע תפאורה בצבעים מעומעמים ורשימת דמויות שלעולם אינן מחייכות, אולם "גוי של שבת" מציעה לצופה האמריקני הסתכלות שונה על הקהילה: בשבע דקות, מציגה אוסטין את הגיחוך שבהתנגשות בין מסורת ומודרנה ואת המבוכה של חיים בשני העולמות.
אוסטין הסבירה שהגישה הקומית שלה לאורתודוקסיה היא מכוונת.
הצדדים האפלים יותר של העולם האורתודוקסי ראויים להבלטה, היא אמרה, כפי שהובלטו בסרט "שאהבה נפשי", בכיכובה של רייצ'ל מקאדמס כלסבית דתיה בארון, או בסידרה "מורדת", שבה גילמה שירה האס אישה שעוזבת את ויליאמסבורג החסידית ועוקרת לברלין.
"אבל אני רציתי להראות צד אחר, שבדרך כלל לא מראים לנו", היא הסבירה.
הנקודה שבה חותר הסרט ישירות תחת הסטריאוטיפים ההוליוודיים של הדתיות האורתודוקסית היא האופן שבו הוא מציג מיניות נשית.
כאשר אחותה של חנה, הנשואה והחבושה בכיסוי ראש, נכנסת פתאום ורואה את חנה ודוויאן – הגוי של שבת שהצליחה לגייס – מנסים לכבות את הויברטור, היא פחות מזדעזעת מן הויברטור מאשר מן הזר שנמצא בחדר השינה של אחותה. עד מהרה היא נותנת הוראות כיצד לכבות את הויברטור, ומודיעה לחנה שהיא משתמשת בויברטור מספיק זמן כדי לדעת איך הוא פועל.
"אני רוצה לסתור את ההנחה שליהודים דתיים או אורתודוקסיים אין מיניות כמו לכל אחד אחר", אמרה אוסטין. "זו אמורה להיות התייחסות לעובדה שיש בנשים אורתודוקסיות יותר ממה שאנחנו חושבים עליהן".
אוסטין עצמה אינה אורתודוקסית. היא גדלה עם אם ישראלית ואב שהתגייר, שנהגו ללכת איתה לבית כנסת קונסרבטיבי בפרוור של אורלנדו, פלורידה. כילדה, השתתפה בקייטנה במרכז הקהילתי היהודי ואפילו הקימה להקת זמר יהודית בבית הספר התיכון בשם 'חזיונות' (Visions). בלוס אנג'לס, היא ורעייתה שולחות את בנן לגן יהודי והולכות ל'עיקר', בית כנסת במערב לוס אנג'לס שאינו משתייך לאף אחד מהזרמים היהודיים.
חבריה האורתודוקסים של אוסטין היו אלה שעזרו לה למצוא את הרעיון לסרט הקצר.
ב-2009 פגשה אוסטין את דוב רוזנבלט, מוזיקאי מן הזרם האורתודוקסי המודרני שרצה למצוא דרך לשלב את המוזיקה שלו לפסקול של סרטים ותכניות טלוויזיה. השניים התיידדו דרך הניסיון המשותף שלהם בשירה בלהקות יהודיות והחלו לכתוב יחד שירים כפרוייקט צדדי. ב-2010 הקימו להקה בשם 'המעין' (The Wellspring), וב-2011 יצאו לסיבוב הופעות יחד.
"סיבוב הופעות עם מישהו אורתודוקסי, זה אומר שאי אפשר לנגן בשבת ואי אפשר לנסוע בשבת", אמרה.
אמנם אוסטין לא יכלה להיות גוי של שבת בשביל רוזנבלט משום שהיא עצמה יהודיה, אבל היא למדה לדעת מתי עשוי להועיל לו אם תכבה או תדליק את האור בשבת.
המושג הזה, גוי של שבת – לא-יהודי שיכול לעשות מלאכה האסורה על יהודי בשבת כל עוד היהודי אינו מבקש ממנו במפורש לעשותה – הוא שמשך את אוסטין לחקור אותו כאמצעי עלילתי.
"יש קומדיה מובנית בכל מצב שבו נותנים לדמות סדרת כללים שצריך לנווט בתוכה כדי להגיע למטרה", אמרה אוסטין.
כאשר התחרות הראשונה בסדרת Powderkeg: Fuse שיזם המפיק פול פֵייג, פירסמה קול קורא להצעות לסרטים קצרים הממוקמים בקהילה מצומצמת בלוס אנג'לס, התלבטה אוסטין אם לכתוב על אמהות לסביות במזרח לוס אנג'לס או על יהודים אורתודוקסיים בשכונת פּיקוֹ רוברטסון. רעייתה של אוסטין, שרה הֵס, שהיא מפיקה ותסריטאית בסדרה "כתום זה השחור החדש", אמרה לה לבחור בקהילה האורתודוקסית.
"את זה לא רואים הרבה בקומדיות", אמרה הס, לדברי אוסטין.
בתחילה ראתה אוסטין בעיני רוחה משפחה יושבת סביב שולחן ליל שבת בעלטה, וזקוקה לגוי של שבת כדי להדליק את אור החשמל. אבל אז החליטה להכניס אלמנט קומי יותר.
"חשבתי, מה הדבר הכי מביך שבשבילו צריך גוי של שבת?" אמרה.
אוסטין לא התכוונה באמת לכתוב את הסיפור על מישהי שזקוקה לגוי של שבת כדי לכבות ויברטור עד שהזכירה את הרעיון באוזני רוזנבלט ורעייתו, אורה. הם התפקעו מצחוק ולא יכלו להפסיק.
זה באמת יכול לקרות? תהתה.
זה אפשרי, הם אמרו לה.
"אז אם זה אפשרי, זה מספיק טוב בשבילי", אמרה. "ופשוט הלכתי על זה".
התוצאה היא סיור בקצב מסחרר בשכונה היהודית פיקו רוברטסון, שם חנה מתקשה למצוא לא-יהודי שיוכל לעזור לה. בסופו של דבר היא מוצאת את דיוויאן וייט, איש שחור שנדהם לשמוע שהיהדות מתירה לחנה להשתמש בויברטור אך לא לכבות אותו.
צבע עורו של דייביאן מוסיף עוד שכבה של מורכבות לעלילה. כשחנה ניגשת אליו, דיוויאן קורא תיגר על הנחתה שהוא אינו יהודי.
"למה את חושבת ככה, כי אני שחור?" הוא שואל אותה.
בתקופה שבה הקהילה היהודית בוחנת מחדש את תפיסותיה בנוגע למגוון שבתוכה, השאלה הנשמעת בסרט שהוקרן לראשונה בשנה שעברה מקבלת נופך נבואי.
ניכרת בסרט ההשתדלות לדייק בפרטים, וסייעו לכך אנשים שהשתתפו בו שיש להם היכרות קרובה עם היהדות האורתודוקסית. ישראל דוּבּוֹב – שמגלם את ארוסה של חנה וקיבל את התפקיד לפני שאוסטין הבינה שאביו היה רב חב"ד בעיר הולדתה – הוא, למשל, זה שהצביע על כך שהאב בסרט לא אמור לענוד טבעת נישואין.
אוסטין עיצבה את התנהלות ארוחת השבת על פי משפחה אורתודוקסית שהיא מכירה.
"אז אולי זה לא נראה אותו הדבר אצל צופים אחרים, אבל אני ידעתי שזה לפחות נכון לפי איך שאותה משפחה אורתודוקסית שאני מכירה עושה את זה", אמרה.
אפילו המוזיקה, שאותה חיברו אוסטין ורוזנבלט, מבוססת על ניגון מסורתי, נעימה ללא מלים, שאותו התאימו למהלך התסריט.
אוסטין והמפיקים שעבדו איתה בודקים את האפשרויות להרחיב את הסרט, אם כסרט עלילתי שמתרחש במהלך "ליל שבת מטורף אחד", כפי שמנסחת זאת אוסטין, בהשראת הסרטים "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", "חורשות את הלילה", ו"תפוס את הכלה", או כסידרה שבה דיוויאן עובר לגור עם משפחתה של חנה במעין הכלאה בין "שלושה בדירה אחת" ו"ראמי".
לא משנה איך יימשך הסיפור, אוסטין מרוצה מהתגובות החיוביות שהיא מקבלת מיהודים ולא יהודים כאחד, אבל בעיקר מן הצופים האורתודוקסים.
"לא הייתי בטוחה לאן זה יילך", היא אמרה על התגובה מצופים דתיים. "אבל זה מאוד משמח אותי".
