אאודרקרק אן דה אמסטל, הולנד (JTA) — מדי שנה, ביום רביעי האחרון בחודש יוני, מגיעים בסירה עשרות אנשים אל בית הקברות היהודי בעיירה הציורית הסמוכה לאמסטרדם כדי לחלוק כבוד לאבותיהם.
כמעט כל המבקרים הם שחורים; איש מהם אינו יהודי.
בבית הקברות הם מתופפים, רוקדים, מתפללים תפילות נוצריות ועורכים טקסי וינטי, דת אפרו-סורינאמית מסורתית המשלבת מסורות פגאניות וקתוליות. הטקסים כוללים ברכה על מים והתזתם על הקברים.
בעשור האחרון הם מגיעים ל"בית חיים", בית הקברות היהודי העתיק ביותר בהולנד, לאחר שבשנת 2002 התגלה כאן הקבר המוכר הקדום ביותר של עבד לשעבר. שמו היה אליעזר, וכשהלך לעולמו בשנת 1629 הוא נקבר לצד אדוניו היהודים, שהביאו אותו להולנד מפורטוגל.
מועד העלייה לרגל נקרא "יום אליעזר", והיא סובבת סביב מצבתו של העבד לשעבר בתוך בית הקברות "בית חיים", אשר קיים מזה 406 שנים ומשתרע על פני כ-40.5 דונם של אדמות אחו ביצתיות. כ-26 אלף מצבות ושרידי גופות קבורים מתחת לבוץ – גורלן המצער של המצבות הספרדיות, שנהוג להציב במאוזן, לאחר מאות שנים באדמת הולנד הרכה.
בחברה פוסט-קולוניאלית שעדיין נושאת על גבה הן את נטל השואה והן את נטל העבדות, הקבר של אליעזר מהווה סמל רב-משמעות לשיוויון וחירות ומקום מפגש ייחודי למיעוטים הוותיקים ביותר במדינה.
בשנת 2013 הקים ארגון "אופו קונדרמן", שמטרתו לשמר את המורשת של הולנדים מהמושבה ההולנדית לשעבר סורינם, פסל לזכרו של אליעזר.
לעתים, מהווה הפסל מוקד למחלוקת. בחודש יוני, כשניצת הדיון על גזענות בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס, רוססו על הפסל האותיות WLM, ראשי תיבות של White Lives Matter ("חיי לבנים חשובים"). הוונדליסטים, שזהותם אינה ידועה, השתמשו בצבע כתום, הצבע הלאומי של הולנד.
המנהיגים השחורים והיהודים חלוקים בדעותיהם האם קברו של אליעזר מייצג את זוועות העבדות או את האפשרות לסובלנות.
עבור סרחיו ברנסטיין, פעיל ב"אופו קונדרמן", הקבר הוא תחליף לקברי אבותיו שהעבדות נכפתה עליהם ושמקום קבורתם לא נודע.
"הידע שלי על המשפחה שלי מגיע רק עד הוריי הסבים שלי", אמר ברנסטיין (51), אב לשלושה שנולד בסורינם ועובד כצבע. "עבורי ועבור רבים אחרים בקהילה השחורה, הקבר של אליעזר הוא הקרבה הכי גדולה שאי פעם תהיה לנו אליהם".
לידיה האחורט, ההיסטוריונית שגילתה את המצבה, אומרת כי בעיניה סיפור חייו של אליעזר משקף גם את הקבלה שלו כשווה בין שווים בקרב משפחה היהודית-פורטוגלית שהיה בבעלותה.
אליעזר הגיע להולנד בשנת 1610 כעבד למשפחתו של פאולו דה פינה. הוא נקבר לצד אדוניו, אך גם לצד יעקב ישראל בלמונטה, שהיה איש העסקים העשיר ביותר בקהילה. ניתן להסיק מכך שאליעזר התגייר והתקבל כיהודי, אחרת הוא לא היה נקבר בבית הקברות היהודי, אמרה האחורט לעיתון היומי "רפורמטוריס דאחבלאד" בשנת 2012.
ככל הנראה, שילמה משפחתו של דה פינה מחיר גבוה יותר כדי שאליעזר ייקבר לצדם בחלקה יוקרתית. "ניתן ללמוד המון מכך שמשפחת בלמונטה לא התנגדה לכך שאליעזר נקבר לצדם", אמרה האחורט.
בתוך גבולות הולנד מעולם לא הייתה עבדות רשמית, כך שמעמדו החוקי של אליעזר היה מעורפל: הרשויות לא הגדירו אותו כשייך למשפחת דה פינה, ככל שהצליחה האחורט לקבוע. "הוא נכח בהלווייתה של אשת אדונו, שרה דה פינה, ותרם בה שישה סטאובר", מטבע הולנדי מאותה תקופה, היא אמרה. התרומה מעידה כי אליעזר היה במעמד שווה או כמעט שווה למשפחה שהיה בבעלותה בפורטוגל.
בשנים האחרונות נחשפו ונחפרו מהבוץ רק מצבות בודדות בעלות "חשיבות תרבותית", לדברי חקה בק, האחראית על בית הקברות "בית חיים" מטעם הקהילה היהודית. (הבצורת של שנת 2018 חשפה את קווי המתאר של רבות מהמצבות הקבורות מתחת לשכבת העשב העבה ב"בית חיים".)
בשנת 2012, יצאו האחורט והרב הנס רודריגס פריירה המנוח, חמושים ברשומות בית הקברות ובדֶקֶר, מוט המיועד לחפירה, לחפש את קברו של אליעזר. הם גילו לוח אבן שחור חלק, שנראה היה שהזמן ואיתני הטבע מחקו את הכיתוב שנחקק בו. "או לפחות, זה מה שחשבתי", היא נזכרה. "הרב הביא דלי מים, שפך אותו על האבן והטקסט [בפורטוגלית] נחשף: 'קברו של המשרת הטוב אליעזר'".
התגלית הביכה את ההיסטוריונים ההולנדים, שכן הם הכריזו כי מעולם לא הייתה עבדות בהולנד. היא עוררה אי-נחת גם בקרב כמה מיהודי הולנד, אמרה האחורט, כי שימשה תזכורת למעורבותם של כמה מאבותיהם בסחר העבדים. ההפרזה במעורבותם של היהודים בסחר העבדים היא אמצעי פופולרי ברטוריקה האנטישמית, כולל מצדו של לואיס פרחאן מ"אומת האיסלאם" בארצות הברית.
בשנים האחרונות, החלו מוסדות ומנהיגים בקהילה היהודית ההולנדית לדון לראשונה בפתיחות בסוגיית מעורבותם של יהודי הולנד בעבדות, כולל במה שנקרא "הסוואנה היהודית".
הסוואנה היהודית שכנה באזור שהיה מכונה בשעתו גיאנה ההולנדית, והיו בה 40 מטעים בבעלות יהודית עם 5,000 עבדים לפחות וקהילה יהודית בת כמה מאות חברים, שהושמדה בהתקוממות עבדים בשנת 1832. בעלי המטעים היהודים היגרו להולנד והביאו עמם את ההון שצברו.
באי הקריבי קוראסאו היו יהודים הולנדים אחראים למכירתם של כ-15 אלף עבדים, לדברי ההיסטוריון סימור דרשר מאוניברסיטת פיטסבורג. לדבריו, היהודים שלטו בכ-17% מהסחר בקריביים של המושבות ההולנדיות. מכירות העבדים שם תוכננו כך שלא ייערכו במועדים יהודיים, הוסיף ההיסטוריון מארק לי רפאל מקולג' אוף וויליאם אנד מרי.
עובדות אלה היו בין הממצאים שהוצגו בשנת 2015 בתערוכה מטעם הרובע התרבותי היהודי באמסטרדם ושימשו בסיס לספר מאת לודי ון דה קאמפ, רב אורתודוקסי הולנדי ידוע.
אדוניו של אליעזר לא הגיעו מדרום אמריקה, אלא היישר מפורטוגל, שממנה הם ואלפי יהודים אחרים ברחו במאה ה-16 מאימת האינקוויזציה אל הולנד הסובלנית יותר.
גילוי הקבר של אליעזר עלה לכותרות והגיע גם לאזניו של פרז יונג לוֹי, אחיו של ברנסטיין, שהחליט לייסד את מסורת העלייה לרגל.
"אליעזר הוא סמל לאופן שבו הוא הגיע הנה כנגד רצונו, נגרר הנה על אפו ועל חמתו", אמר יונג לוֹי, מייסד "אופו קונדרמן", בראיון לערוץ RTVA בשנת 2016 בזמן הטקסים. לוֹי הלך לעולמו בשנה שעברה.
חקה בק, האחראית על בית הקברות, סיפרה שהעלייה לרגל חייבה את כל הצדדים להתאים את עצמם ולהתפשר. "בעיקרון אסור לומר תפילות שאינן יהודיות בתוך בית הקברות, וגם אסור להשמיע מוזיקה", היא אמרה. אך יום אליעזר הוא היוצא מן הכלל.
במקביל, כמעט כל הגברים המבקרים במקום חובשים כיפות, אמר ברנסטיין. חלק מהמבקרים מניחים אבנים על קברו של אליעזר. "כל העניין הוא לכבד את האמונה זה של זה", הוא אמר. "כמו שהם מכבדים את זה שאנחנו באים לפה, אנחנו מכבדים את המנהגים שלהם".
יום אליעזר עורר גם מתחים.
בנאום שנשא בשנת 2012 לרגל יום אליעזר, הזכיר ז'אק קורונל, המנהיג המנוח של הקהילה היהודית ההולנדית-פורטוגלית, את השתלבותו של אליעזר בקהילה ואמר שהקבר שלו "הוא גם סימן לחופש". לדבריו, עצם קיומו של בית קברות יהודי באאודרקרק אן דה אמסטל הוא תוצאה של סירובן של הרשויות באמסטרדם במאה ה-17 לאפשר ליהודים לקבור את מתיהם בתוך גבולות העיר. קורונל הוסיף כי גם בעיירה הקטנה היו רבים שהתנגדו לתוכנית להקמת "בית חיים".
"שנינו היינו קורבנות של סחר העבדים", אמר קורונל. "סבלנו, ועודנו סובלים, מאפליה". הוא דיבר גם על שחרורם של היהודים מעבדות ביציאת מצרים.
הניסיון הזה להציג מעין שותפות גורל בין היהודים לעבדים השחורים, עוררה את זעמה של ננה אברווה, כוהנת וינטי שעוסקת בדרשות ובשירה שלה במעורבות היהודים בסחר העבדים. "משה שחרר את העבדים היהודים, אבל אז היהודים היו לבעלי העבדים האכזריים ביותר בסורינם. למדנו לסלוח, אך סוזנה דה פלסיס כרתה את שני שדיה של האישה היפה ביותר שם, אלידה. לעולם לא נשכח, אך למדנו לסלוח", אמרה אברווה לקורונל לפני עיתונאים. (דה פלסיס, בעלת עבדים מהמאה ה-18 שנודעה באכזריותה, לא הייתה יהודייה, אלא ממוצא צרפתי הוגנוטי.)
ברנסטיין אמר כי הוא מעריך שגם היהודים וגם השחורים נרדפו, אך הוא אינו מרגיש קרבה גדולה יותר לעם היהודי מאשר ל"לבנים אחרים שלא מבינים מה המשמעות של להיות שחור, להיות תמיד חשוד בפשע כלשהו רק בגלל איך שאתה נראה", הוא אמר.
האם קברו של אליעזר נושא עמו משמעות סמלית כלשהי עבור בית הקברות היהודי שבו הוא שוכן?
"האמת שלא", אמרה בק.
בית הקברות עליו היא אחראית אמנם מבין, היא אומרת, שהקבר הוא אתר חשוב לקהילה השחורה ומסייע לטקסי ההנצחה שם, "אבל עבור 'בית חיים' אליעזר הוא פשוט עוד יהודי שנקבר כאן".
