(JTA) – אווה קלארק היא אחת מהצעירות שבניצולות השואה. זה שנים היא מספרת את סיפור לידתה, איך אימהּ, ששקלה רק כ-31 ק"ג, ילדה אותה במחנה ריכוז ממש חודש לפני שחרורו.
אבל באביב האחרון, כשנגיף הקורונה הביא לסגירתם של החיים הציבוריים, ביקוריה של קלארק בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים בבריטניה הופסקו באופן מידי, וללא הגבלת זמן.
בתחילת דצמבר, היא זכתה לקהל חדש, כשרכב מסחרי נעמד בחניית ביתה שבקיימברידג'.
בתוך הואן, שהותאם לשמש מעין אולפן צילום נייד, המתין לה אנטוני לישאק, מוכן לשמוע את סיפורה למען הדורות הבאים את סיפורה.
לישאק בילה שנים בהוראת השואה לקהלים צעירים תוך שימוש בעדויות ממקור ראשון של ניצולי שואה ומחלצים. אך אפילו לפני המגיפה, הזמן לא עמד לצידו של המחנך הבריטי.
לדברי לישאק, עדויות בגוף ראשון, שנמסרות מפי האדם עצמו, משפיעות בצורה החזקה ביותר על התלמידים אליהם הוא מנסה להגיע. אך בכל שנה שעוברת, נפטרים עוד ועוד ניצולי שואה, ואלה שעדיין חיים מתקשים לספר את סיפורם בשיחות שהוא מארגן להם בבתי ספר בריטיים.
כעת, המגיפה העולמית הקפיאה את המפגשים האלה, בדיוק בשעה שלישאק מנהל מירוץ נגד הזמן להספיק להביא את סיפורם של ניצולי השואה שעדיין בחיים. לישאר הבין ש״אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד עוד זמן״ ולכן, חודשיים לתוך המגיפה, החליט לעקוף את הבעיה.
בשבועות האחרונים הוא מטייל ברחבי בריטניה עם רכב מסחרי אותו הפך לאולפן נייד, חסין בפני נגיף הקורונה, בו הוא מצלם את עדויותיהם של ניצולי השואה ממש מחוץ לבתיהם.
"אני לא יכולה להגיד לך איך זה נראה בסרט, אבל זה רעיון גאוני", אמרה לילי פוהלמן, אישה יהודייה בת 90 מלונדון, שגם אותה ראיין לישאק החודש.
פוהלמן שרדה את השואה בלבוב, כיום באוקראינה, הודות לאומץ לבם של הכומר אנדריי שפטיצקי ואימגרד ווית ', עובד מדינה גרמני. פוהלמן ואמה היו היחידות מבני המשפחה הגרעינית ששרדו את השואה.
"בנסיבות הקיימות, כמובן, לא הייתי יכולה לעשות זאת בכלל", היא אמרה על העדות שמסרה לאחרונה באולפן הנייד. "לצערי אינני יכולה לצאת החוצה. אני בבית, ואסור לי להכניס איש לביתי".
"זה מחוץ לקופסה, אבל זה מאפשר לנו להמשיך במשימה", לישאק אמר בראיון ל-JTA, על האולפן הנייד שלו, בשעה שהיה בדרכו לראיין את אווה קלארק במכונית ה״קליפורניה אושן קמפר״ מתוצרת פולקסווגן, אותה התאים במיוחד, עם מחיצת פרספקס, כדי לשמור על בטיחות המרואיינים.
בואן, מספר לישאק, יש חימום, שולחן קפה נפתח לשימוש המרואיין, כיסאות קדמיים מסתובבים וחלל גדול מספיק המאפשר לצלם בנוחות עם עדשה רחבה.
לישאק, מנכ"ל ארגון הצדקה החינוכי Learning from the Righteous, נזקק לאולפן הנייד מפני שרבים מהעדים הקשישים מתקשים להסתגל לשיחות ועידה בוידאו.
חלק ממתעדי השואה, ובהם מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית, עושים שימוש בשיחות וידאו כדי להקליט ראיונות במהלך המגיפה העולמית. אך לישאק מעדיף ראיונות פנים אל פנים. "קשה לארגן אירוע 'זום' בשידור חי" עבור ניצולים רבים, הוא אמר. אך הבעיה האמיתית היא שהמדיום אינו תורם לתוכן כשמדובר בקהל התלמידים אליו הוא שואף להגיע.
עדות וידאו ערוכה היא מדיום מעולה עבור "דור שרגיל למצגות באיכות של טלוויזיה", הוא הסביר.
בחודש ינואר הקרוב, לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בית הכנסת הרפורמי פינצ'לי, אחד הגדולים בלונדון, שנמנה על הגופים המממנים את האולפן הנייד, יארח את המרואיינים של לישאק באתר האינטרנט שלו, ואיפשר לאלפי צופים לראות את העדויות.
"אתה יכול להקליט מפגשי 'זום', אבל אני בספק אם אנשים ישבו לצפות בהם כפי שהם יצפו בעדות מצולמת וערוכה היטב", אמר לישאק.
"לתת קול לניצולים ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה זו חובה", הוא אמר. הנושא של יום הזיכרון השנה בבריטניה יהיה "להיות האור באפלה".
קלארק, מנהלנית אוניברסיטה בגמלאות, דווקא חשה בנוח בשימוש בתוכנת ועידת וידאו. אבל הראיון שנתנה ללישאק בחניית ביתה בקיימברידג 'ב -14 בדצמבר היה "הרבה יותר אינטימי, מה שכמובן עוזר לספר את הסיפור".
לדברי לישאק, האינטימיות שמתקיימת במהלך מפגשים בין ניצולי שואה לתלמידי תיכון היא 'גורם מכריע' ביצירת עניין בשואה. לדבריו, זה מה שחולל את ההבדל בעבודתו בבתי ספר בשכונות עוני במנצ'סטר.
עוצמת הראיונות המוקלטים אינה משתווה למפגשים פנים אל פנים, אך "זו האפשרות הטובה ביותר העומדת לרשותנו כעת", הוא אמר.
בעתיד, לישאק מתכנן להשלים עדויות בווידאו עם מפגשי שאלות ותשובות בווידאו בשידור חי. הוא גם בוחן אפשרות להרחיב את האולפן לכיתה ניידת גדולה יותר, שתוכל להכיל מפגשים פנים אל פנים עם ניצולים ולקחת אותם לאתרי זיכרון רלוונטיים בבריטניה ובאירופה.
בדרך זו, לדבריו, "האוטובוס ייסע לבית העד, במקום שהעד יגיע לבית הספר, ובאותו מסע, האוטובוס יבקר גם באתר מורשת השואה או באתר זיכרון".
כבר 15 שנים שקלארק, בת 75, מספרת את הסיפור שלה ושל אימה, אנקה קאודרובה, שנפטרה בשנת 2013. קלארק שקלה רק 680 גרם כשנולדה במחנה המוות מאוטהאוזן שבאוסטריה, בו רצחו הנאצים 90 אלף אנשים לפני שחרורו של המחנה על ידי צבא ארצות הברית.
"אני חושבת שזה חשוב מאד לספר את הסיפור הזה, משימה שלקחתי על עצמי לאחר מות אמי", אמרה קלארק.
"אני מספרת את ההיסטוריה של משפחתי מתוך תחושת מחויבות לה ולחברה שלנו, כדי שאנשים יבינו לאן גזענות יכולה להוביל", אמרה קלארק, שביקרה במאות בתי ספר בבריטניה. "לעובדה שאני יכולה להמשיך בעבודתי יש משמעות עצומה".
