(JTA) – כילדה שגדלה באזור דטרויט, נהגתי לצפות מדי חודש דצמבר באימי היהודייה, שהיגרה מריגה, לטביה, מקשטת עץ גדול בסלון ביתנו.
"אבל אנחנו יהודים, מדוע יש לנו עץ חג מולד?" שחשבתי לעצמי.
בתחילה אמנם לא הכרתי את שורשי המסורת, אבל עם הזמן התחלתי להבין: לא מדובר בהתבוללות, וזה לא היה כלל עץ חג מולד: זה היה יולקה, סמל חילוני שקשור לנובי גוד, ראש השנה הרוסי.
ברחבי ברית המועצות לשעבר, חג הנובי גוד מתגלה במלוא הדרו בתחילת דצמבר. בבתים, הגישו משפחות צלחות עם מנדרינות וקערות ממתקים. ילדים שרו שירים, החזיקו ידיים ורקדו יחד במעגל לצלילי מוזיקה מסורתית. פסלים וקישוטים של סנגורוצ'קה, נערת שלג רוסית פופולרית בסיפורי אגדות, ודד מורוז, סבא כפור, נצנצו כמעט בכל בית.
אך מעל לכל, מתרכזת המסורת של נובי גוד סביב יולקה גדול, עץ ראש השנה המקושט לתפארת. לעתים הוצב בראש העץ כוכב, שלא היה כוכב נוצרי, או יהודי. היולקה סימל התחלה חדשה לאנשי ברית המועצות לשעבר, חגיגה של בריאות ואושר בשנה החדשה.
אמנם, קרוב לשני מיליון יהודים היגרו מברית המועצות לשעבר, רבים מהם בגלל רדיפות דתיות, אולם משפחות רבות ממשיכות במסורת היולקה ומעבירות אותה לילדיהן. מסורת זו היא חלק מחייהם הקודמים שמצא מקום בחייהם החדשים, שבהם חופש דת הוא מובן מאליו.
העץ זכה גם למשמעות נוספת בקרב יהודי ברית המועצות, בעידן שבו נאסר עליהם לשמור בגלוי את מצוות הדת. אבי, שהיגר מלבוב, אוקראינה באמצע שנות השבעים לאזור דטרויט, סיפר לי אינספור סיפורים על הקשיים שבהם נתקל כיהודי. נשללה ממנו האפשרות ללמוד במכללה, הוא ספג קללות גזעניות בבית הספר וראה את אביו, סבא שלי, מבריח הביתה מצות לחג הפסח בתוך ציפית.
האפליה הזו, שנמשכה הרבה מעבר למלחמת העולם השנייה, גרמה ליהודים רבים לעזוב את הבית היחיד שהכירו, כדי לזכות בהזדמנות להשכלה גבוהה, קידום בקריירה ותחושת ביטחון בזהותם האישית והדתית.
המשטר הסובייטי עודד אתאיזם מפני שפולחן דתי נחשב ל"פרימיטיבי, נחשל, ריאקציוני ואנטי סובייטי", אמר צבי גיטלמן, פרופסור באוניברסיטת מישיגן שחוקר אתניות ופוליטיקה במדינות ברית המועצות לשעבר.
ייתכן שעץ חג המולד נתפס על ידי המשטר הסובייטי גם כסמל מעמד שרק האריסטוקרטיה יכולה להרשות לעצמה, מה שעמד בניגוד גמור לאידאלים של חברה נטולת מעמדות שאותם רצה השלטון להנחיל בחברה החדשה. לאחר פרוץ המהפכה הרוסית בשנת 1917, שקטעה שושלת בת 300 שנה, עץ חג המולד היה תזכורת נוספת לעבר שיש להיפרד ממנה – או לפחות לעצבה מחדש כדי שתתאים לעולם החדש שהמשטר הסובייטי רצה לבנות.
כך נולדה המסורת החילונית לחלוטין של היולקה, שנקשר לשנה הרוסית החדשה, והיהודים אימצה אותו בגלוי. הם לא הורשו לחגוג את חג חנוכה, אבל הם היו יכולים לחגוג את נובי גוד.
"לכולם היה יולקה", סיפרה לילי פיין, שחיה כיום מחוץ לפילדלפיה אבל גדלה באווירה אנטישמית בלבוב בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. פיין זוכרת כיצד אביה וקבוצת חברים הלכו לבית אחר בכל לילה כדי להתפלל במהלך הימים הנוראים כדי לא להיתפס על ידי השלטונות.
היא חיה יחד עם הוריה, הדוד, הסבים והסבתות, וקישוט עץ ראש השנה היה אירוע משפחתי גדול וחם.
"נהגנו להביא המון קישוטי זכוכית", אמרה. ״כדורים ונטיפים עתיקים יפיפיים".
משפחתה של פיין גם אפתה עוגיות לתלייה על היולקה, והיא זוכרת עד היום את ריח האורן מתערבב עם ריח המאפים הטריים.
למרות שחלק מיהודי ברית המועצות שהשתקעו בארצות הברית חשו בלבול והתנגשות זהויות, כאשר התערו בתרבות שבה העץ היה קשור לדת – הנצרות ולא היהדות – רבים המשיכו לקשט את היולקה שנה אחר שנה וללמד את ילדיהם ונכדיהם על המסורת הסובייטית ארוכת השנים.
עבור סבינה גוריבודסקי, שהיגרה מקייב אוקראינה לארצות הברית בשנת 1990, היולקה מסמל אוכל טוב וחברה טובה. זו המסורת שלמדה מהסבים והסבתות שלה, ואשר משפחתה ממשיכה לשמר מדי שנה בארצות הברית. היא אמנם חוגגת את חג החנוכה, אך היא אינה שומרת מצוות.
"אחד הדברים שאהבתי לגביו", היא אומרת בנוגע לעץ, "זה שהוא לא קשור לדת".
ילדיה של גוריבודסקי, אשר נולדו באמריקה, למדו לאהוב ולהעריך את היולקה ואת חגיגות נובי גוד שהם עורכים מדי שנה. הם מתלבשים בבגדים חגיגיים, מצטלמים עם העץ וחוגגים בדומה לאופן שבו שחגגו יהודי ברית המועצות במשך עשרות שנים, עם הרבה אוכל ובני משפחה.
"אני מכבדת ומוקירה את הדת שלי", אמרה גוריבודסקי, "אבל אני מאוד אוהבת את ראש השנה האזרחית. היולקה אינו מנהג דתי, וכל אחד יכול ליהנות ממנו".
בביתי, כאמריקאית מדור ראשון, הקפדתי לשמור על מסורת היולקה. העץ שלי הוא אמנם יותר אמריקאי וכולל אלמנטים של תרבות הפופ שעליה גדלתי (למשל, קישוטי הארי פוטר), אבל בעיקר זוהי מחווה למחיר הכבד ששילמו הוריי ויהודים אחרים מברית המועצות לשעבר במסעם לחופש דת.
היולקה הוא סמל שמחבר בין העבר לבין העתיד, והוא מזכיר לי מדי דצמבר – אבל במיוחד בימים קשים אלה – לחגוג את החיים, להודות על המשפחה ועל המזל הטוב שנפל בחלקי. כשאני מקשטת את העץ, אני מודה על האור שהוא מביא עמו.
