(JTA) – רבני העיר של שטוקהולם לרוב אינם דוברי שוודית וכמעט שאינם מכירים את תרבות המקום.
הסיבה – הקהילה בשוודיה, בת 15,000 איש מתוך אוכלוסייה של כעשרה מיליון תושבים בשוודיה – קטנה מדי ולכן צריכה לייבא רבנים ממקומות אחרים.
המצב דומה במדינות אירופיות אחרות, שבהן קהילות יהודיות קטנות, אולם לשוודיה קשיים יחודיים נוספים – השוודים ידועים כמנומסים אך גם כמכונסים בתוך עצמם, מה שמקשה להתוודע אל חברי הקהילה.
כל אלה אינם מהווים בעיה למאתיאס אמסטר, שהפך בחודש יולי לרב הראשון של הבירה שטוקהולם שנולד וגדל בשוודיה.
רבנים ילידי שוודיה מילאו תפקיד בערים אחרות בשוודיה אך לא בשטוקהולם, שבה חיים כ-4500 יהודים, המהווים את הקהילה הגדולה בשוודיה.
אמסטר נולד בשטוקהולם, ולמרות שעזב את העיר בשנות העשרים לחייו, הוא מביא עמו לתפקיד בקיאות עמוקה בתרבות השוודית.
"שמתי לב לדבר אחד – האנשים שבעי רצון מכך שיש להם שפה משותפת איתי", הסביר אמסטר.
אמסטר למד במשך 8 שנים בישיבות אורתודוקסיות בישראל, שם הוסמך לרבנות ושם פגש את רעייתו ילידת ארה"ב. נולדו להם בארץ שני ילדים, גיטה ושמואל, לפני שהמשפחה עקרה לאורגון, שם עבדו במשך שנתיים עבור הכולל של פורטלנד, המציע תוכניות חינוך יהודי ליהודים מרקעים שונים.
עתה שב אמסטר, בן 36, לשורשיו כרב האורתודוקסי, הפעם בבירת שוודיה. הקהילה מעסיקה בדרך כלל שני רבנים, אחד אורתודוקסי ואחד מזרם לא אורתודוקסי. יש שם גם סניף של תנועת חב"ד הפועל מחוץ למסגרת הרשמית של הקהילה.
"ההרגשה ממש טובה – לראשונה בכמעט 250 שנות קיומה של קהילתנו יש לנו אפשרות לשכור את שרותיו של רב יליד שוודיה. רבי אמסטר נולד בקהילה שלנו ויודע בפני אילו אתגרים היא ניצבת", אמר ל-JTA ראש הקהילה אהרון פרשטנדיג.
אמסטר, מבחינתו, מצהיר כי הוא נלהב לשוב לעיר הולדתו, מה עוד שאשתו ילדה לא מכבר את ילדם השלישי. הוא יעבוד לצדו של הרבה הקונסרבטיבית של העיר, אוטה שטייר, בניהול הקהילה.
את בני הזוג אמסטר אני מכירה מישראל, שם נהגנו להעלות זיכרונות בארוחות שבת, על השורשים המשותפים שלנו בשוודיה. שוחחתי עם הרב על החיים היהודיים במולדתנו, על מסלול חייו עד שהפך לרב אורתודוקסי ועל תגובתה השנויה במחלוקת של שוודיה למגפת הקורונה.
JTA: איך ההרגשה לחזור לשוודיה?
אמסטר: ההרגשה נהדרת, אך שונה. חלק מכך נובע מהעובדה ששבתי לשוודיה עם משפחה וגם שעזבתי לפני יותר מעשר שנים וחזרתי לתפקיד חדש לגמרי. ההרגשה מעולה.
ספר לי על ימי ילדותך בשוודיה
הייתי מעורב בנעשה בחיים היהודיים בשטוקהולם. למדתי בבית ספר יהודי ובקיץ ביליתי במחנה יהודי, שם גם עבדתי אחרי כן כמדריך.
האם משפחתך הייתה דתית?
לא, אבל הקפדנו על ימי החגים ולפעמים על השבת. משפחתי תמיד תמכה בי אבל אני לבדי בחרתי בדבקות במצוות והפכתי לדתי יותר מכל שאר בני המשפחה בעבר ובהווה. מצד אבי אני בן הדור שלישי כאן ומהצד של אמי – החמישי. משפחתו של אבי הגיעה אחרי השואה מפולין ומהונגריה וגם משפחתה של אמי. מאז ומתמיד האמנתי באלוהים ואחרי בר-המצווה שלי נכנסתי יותר ויותר לעולמה של תורה. אז גם עלתה בראשי את התוכנית לעזוב את שוודיה ללימודים, ואף והעזתי להוציאה לפועל. זאת, כיוון שאם אתה רוצה ללמוד תורה בישיבה או להעמיק בכתבי הקודש, אין הרבה אפשרויות בשוודיה. חשתי שאם זה מה שאני רוצה לעשות, עליי להיטיב להבין את הטקסטים ולשם כך לצאת לארה"ב או לישראל. ישראל הייתה גם בבחינת חלום – לעבור לגור בה. אז צירפתי שני חלומות ועקרתי לישראל. הייתי בן 24 או 25. זה היה מפחיד לעזוב הכול ולהשקיע עצמך כל כולך במשהו.
אני גדלתי בערים לונד וגוטנברג, וזה קצת שונה מהתבגרות בשטוקהולם. במקומות שבהם גדלתי רוב היהודים אולי אינם אוכלים בשר חזיר אבל כמעט שלא הכרתי איש שהיה דתי לפי כללי האורתודוקסיה. ובבית הספר שלי – לא למדתי בבית ספר יהודי – רווחה התחושה שאנשים יחשבו שאתה מוזר אם אתה מאמין באלוהים. בשוודיה האנשים מאוד חילוניים.
לגמרי. אני יכול לספר לך שבאוניברסיטה, כשהייתי מגיע לפעמים לכיתה אחרי תפילת שחרית, היו עדיין ניכרים סימני התפילין על ידי. בסופו של דבר, אחד מידידי, שלא היה יהודי, העז לשאול אותי מדוע יש לי תמיד סימנים על הזרועות ועניתי "זה מהתפילין, שכורכים מדי בוקר". ואז הוא שאל: "אתה מאמין באלוהים?" ועניתי: "כן," ותשובתו הייתה: "אבל אתה נראה נורמלי לגמרי". זה היה מאוד מצחיק.
המצב שונה מאוד כאן בארה"ב. גם אנשים שאינם דתיים יודעים שהדת היא חלק מהחברה אך באופן שונה, כך שזה לא מוזר להיות אדם מאמין, ולא משנה באיזו דת.
זה אחד הדברים הטובים בארה"ב – אנשים שאינם דתיים מקבלים לגמרי את הדתיים. הכול גלוי. ארה"ב ושוודיה שונות מאוד מבחינה זאת. אבל נידמה לי שזה גם נובע מכך שבארה"ב יש הרבה מאוד יהודים אורתודוקסיים , יש הרבה יהודים לא-אורתודוקסים, יש קבוצות שונות רבות. אנשים רגילים לכך. כאן, בשוודיה, כשאני הולך עם כיפה על הראש, אנשים מסתכלים בסקרנות וגם רוצים להפגין שהם רואים משהו, אז רבים אומרים "שלום". זה נחמד אבל זה גם מלמד שלא שכיח לראות כאן יהודים דתיים. זה קורה לי כמעט בכל יום.
איך הייתה ההרגשה לחיות בישראל?
זה היה נפלא. אך גם הופתעתי ונדהמתי לגלות כמה קשה ללמוד תלמוד. התאהבתי לגמרי בלימוד. עלה בדעתי שאולי אהיה רב, אבל הפסקתי לחשוב על כך כשהבנתי כמה קשה הלימוד…המחשבה חזרה שנים רבות אחרי כן. למדתי בישיבה שמונה שנים, והלימודים היו מאוד אינטנסיביים.
ואז עברת לפורטלנד ועבדת שם בכולל. איך הייתה ההרגשה לעבור מישראל לארה"ב?
לעזוב את ישראל זה קשה אבל העבודה למען ארגון מכובד כל כך והתוודעות אל הקהילה שם הסבו לי עונג עצום. היינו מאושרים שם. היה קשה לעזוב. זה היה אזור בארה"ב שלא הכרתי כלל, בחוף המערבי. היה נהדר להיות מעורב בחיי הקהילה היהודית שם ולסייע בהתרחבותה.
איך שמעת על העבודה בשוודיה ומה הייתה התחושה בנוגע לחזרה לשם?
הם פרסמו את המשרה ואסתר ואני דנו בכך ממושכות. הרגשתי שזאת הזדמנות שצריך לנסות לנצל. מובן שזה היה משהו שחשבתי עליו והרגשתי שאצליח במשימה, וזה עשוי להיות נהדר. אז הגשנו מועמדות.
רוב הרבנים הממלאים את התפקיד בשוודיה אינם שוודים, הם לרוב מארה"ב או מישראל.
זאת הפעם הראשונה בתולדותיה של הקהילה היהודית בשוודיה, שהיא כמעט בת 250 שנה, ששכרו לתפקיד רב שנולד בשוודיה. אז זה קצת היסטורי, אם יורשה לי לומר זאת. אני מרגיש שהעניקו לי כבוד רב. שמתי לב לכך שהאנשים נהנים מכך, שיש מישהו שהם יכולים להתחבר אליו מכיוון שאני מכאן, מדבר בשפתם ורבים, כמובן, מכירים אותי אישית.
כמה אנשים פוקדים את בתי הכנסת האורתודוקסיים בשטוקהולם?
באחד מהם כ- 150 חברים ובאחר 200. בימים אלה המצב קשה בגלל נגיף הקורונה. אפשר להגיד על שוודיה מה שרוצים, אבל החוק קובע שאסורות התכנסויות של יותר מ–50 איש. ורבים פוחדים להגיע.
רציתי לשאול על הנגיף. שוודיה טיפלה בנושא בצורה מאוד שונה מאשר מדינות רבות אחרות, אפילו ממדינות סקנדינביות אחרות. איך הרגשתם אתה ומשפחתך כשהייתם צריכים לעקור לשוודיה בתקופה הזאת?
למעשה, כלל לא ידענו מתי נוכל לעבור לשוודיה. מספר פעמים התבטלו לנו כרטיסי הטיסה. היינו אמורים להגיע חודש לפני שהגענו. קצת דאגנו לפני שהגענו בשל הגישה השונה כאן, אבל עכשיו כשאנחנו כאן, התרגלנו, ובלי עין הרע, הכיוון הוא חיובי. חייבים לקוות שהמספרים לא יטפסו שוב.
אני רוצה להרחיב את היריעה ולחשוב באופן כללי יותר מה זה אומר להיות יהודי בשוודיה, לא רק בשעת מגפה. בכלי התקשורת מדווחים הרבה על גילויי אנטישמיות מצד חלקים שונים בחברה. מה התחושה שלך בעניין?
תמיד נהגתי לומר שלרוע המזל יש מיעוט גדול מדי של אנשים בעולם שלא אוהד יהודים. היו ויש בעיות בשוודיה. בעבר, כשחייתי כאן, חשתי באנטישמיות וקרו דברים, אבל היום אני חש בטחון עצמי וחושב שחשוב לא לפחד, ואני לא מפחד. כמו לגבי כל דבר אחר, אתה לא מרגיש בכך עד שקורה משהו. אנחנו מוקפים אבטחה עצומה בקהילה ובבתי הכנסת ועצוב מאוד שזה נחוץ. כשחושבים על כך, זה ממש אבסורד שנזקקים לכך. אבל חייבים להיות מציאותיים.
