(JTA) ברלין — הדלת הנעולה והממוגנת מנעה מהיורה להיכנס.
לפני שנה, הדלת הנעולה הזאת הייתה המקור היחיד לנחמה עבור חברי הקהילה היהודית בהאלה, עיר מנומנמת של 240,000 תושבים, כמאה וחמישים קילומטרים מדרום מערב לברלין.
זה היה פיגוע הטרור המפחיד ביותר שכוון כלפי יהודים על אדמת גרמניה בעשרות השנים האחרונות, ורבים ראו בכך תוצאה של התגברות האנטישמיות ועליית הימין הקיצוני ברחבי המדינה. אבל הייתה גם מסקנה מעודדת-יחסית: מערכת האבטחה של בית הכנסת עשתה את עבודתה.
התוקף, ניאו נאצי בשם שטפן באלייט, ניסה להיכנס לבניין, אך דלת הכניסה ספגה את יריות הרובה שלו וגם את מטעני הנפץ מתוצרת בית שהביא עמו. באלייט ויתר, עזב את בית הכנסת וירה לעבר עובר אורח והרג אותו. הוא המשיך לירות אל עבר דוכן קבב טורקי סמוך והרג לקוח. איש מבאי בית הכנסת לא נפגע גופנית — כמה מהם אף המשיכו בתפילות של יום הכיפורים גם במהלך המהומה שהתחוללה בחוץ.
אבל בחודשים שלאחר מכן נחשף הסיפור המלא והמטריד סביב מתקפת הטרור.
המשטרה המקומית הודתה כי לא היה לה מושג שזה יום הכיפורים, יום שבו מגיע לבית הכנסת קהל מתפללים גדול מהרגיל. כעשרים צעירים יהודים הגיעו במיוחד מברלין להאלה כדי להעביר שם את יום הכיפורים במסגרת טיול שארגנו עבורם ארגון הלל בגרמניה ו-Base Berlin, ארגון יהודי פלורליסטי שמארח אירועי תרבות ולמידה.
לדברי מקס פריבורוצקי, יושב ראש הקהילה היהודית בהאלה, נדרשו למשטרה עשר דקות תמימות עד שהגיעו לבית הכנסת, לאחר שהתקשר כדי לדווח על הפיגוע. פריבורוצקי הפך לדוברם של יהודי האלה, קהילה המורכבת ברובה מניצולי שואה וממהגרים רוסים, שחוששים מאוד לדבר עם התקשורת.
"לטעמי, הם היו איטיים מדי", אמר פריבורוצקי על המשטרה. "כשמגיע מבית כנסת דיווח על מתקפה, אני חושב שהם צריכים להגיע לזירה במהירות האפשרית ובסדר כוחות מלא".
המשטרה תפסה את התוקף החמוש רק לאחר מרדף של כשמונים קילומטרים.
כריסטינה פייסט, שהייתה חברה בקבוצת המבקרים הצעירים מברלין, טענה כי מיד עם הגיעה לבית הכנסת בהאלה, הבחינה בהיעדרם של סידורי אבטחה בהשוואה למוסדות יהודיים אחרים באירופה. פייסט בת ה-30, ילידת וינה, הגיעה לברלין כדי להשלים דוקטורט ומחלקת את זמנה בין פאריז לבין בירת גרמניה.
"בכל מקום שיש בית כנסת, יש גם משטרה", אמרה פייסט. "אולי אני נאיבית, אבל הופתעתי לטובה וחשבתי לעצמי, טוב, אולי האלה היא עיר שלווה ולא צריך בה משטרה שתעמוד בחזית בית הכנסת, כי אין בה שום אנטישמיות".
כשנכנסה פנימה, שאלה פייסט את החזן על מצב הביטחון בהאלה. הוא השיב שפרנסי בית הכנסת הגישו בקשה לקבל אבטחה, אלא ששום דבר לא קרה בינתיים.
המשטרה טוענת כי איש מחברי הקהילה לא הגיש בקשה לסידורי אבטחה ביום הכיפורים. פרובורוצקי חולק על טענה זאת. לדבריו, האיגוד הארצי של הקהילות היהודיות בסקסוניה-אנהלט שולח לעירייה מדי שנה לוח שנה יהודי מעודכן, בצירוף הסברים על החגים החשובים ביותר.
בפברואר, נפתחה במדינת סקסוניה-אנהלט חקירה בנושא תגובת המשטרה.
תהום תרבותית
רבים מניצולי הפיגוע התלוננו גם על היעדר חמלה מצד המשטרה, שהתייחסה אליהם, לטענתם, כאילו היו חשודים ולא קורבנות של מתקפה. בין השאר, סיפרו הניצולים שהשוטרים הקשו עליהם לקבל את האוכל הכשר שלהם לאחר הפיגוע, כדי לשבור את צום יום הכיפורים. מאוחר יותר, בבית החולים, המשיכו הניצולים בתפילות, אך לטענתם השוטרים הפריעו להם.
"באמצע התפילה, הגיעו השוטרים ואמרו שעליהם לחקור אותנו בו מקום", סיפר הרב ג'רמי בורוביץ, ממארגני הטיול של Base Berlin. "התנגדתי ואמרתי שעליהם לחכות עוד עשרים דקות, עד שנסיים את התפילה. הם הפגינו כעס ותסכול, וטענו שהחקירה חשובה יותר מהתפילה שלנו. הסיבה היחידה לכך שלא הצליחו לקטוע את התפילה היא שאחד ממנהלי בית החולים דרש מהם להפסיק להתערב ולהניח לנו לסיים".
לדברי פריבורוצקי, הקרע הזה בין היהודים המקומיים למשטרה "עמוק הרבה יותר" מתגובת המשטרה למתקפת הטרור. הוא טוען שקיימת בגרמניה בורות רבה בכל מה שקשור לתרבות היהודית, ושתהום גדולה פעורה בין הקהילה היהודית לשאר אזרחי המדינה.
"השוטרים אינם אשמים במה שהם לא מבינים", אמר פריבורוצקי. "האשמים הם אלה שאחראים למסור להם את כל המידע הדרוש להם לשם ביצוע תפקידם היטב".
המוסדות היהודיים מנסים לשנות מציאות זו. המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, ארגון הגג של יהודי המדינה, השיקה בתחילת השנה תוכנית בשם "פגוש יהודי", שנועדה להגביר את הקשר בין האזרחים היהודים לאלו שאינם יהודים.
"הבנו שהרבה אנשים בגרמניה פשוט לא מכירים אישית יהודים", אמרה רכזת הפרויקט מאשה שמרלינג. "הידע שיש להם על יהודים מקורו בספרי ההיסטוריה, בבית הספר, או שהוא קשור לשואה או לאנטישמיות הנוכחית, ולפעמים גם למדיניות של מדינת ישראל".
הטי ברג, המנהלת החדשה של המוזיאון היהודי בברלין, סיפרה גם היא ל-JTA כי היא רוצה שהמוזיאון יעשה יותר כדי להתחבר אל הקהילות הלא יהודיות של גרמניה.
הטענות על חוסר רגישות תרבותית הועלו גם במהלך משפטו של היורה, שמתקיים במגדבורג, עיר ששוכנת בין האלה לברלין. ניצולי הפיגוע נסעו בין שתי הערים כדי למסור את עדותם ולתמוך בטענותיהם של 43 התובעים במשפט.
טראומה פומבית
יום הכיפורים בשנה שעברה היה אמור להיות חוויה ייחודית ומשותפת. לדברי פריבורוצקי, הוא ושאר חברי הקהילה המבוגרת של האלה — שמונה כיום כ-530 חברים, לעומת 740 בשנת 2005 — התרגשו מאוד לשמוע על האוטובוס המלא במבקרים צעירים המגיעים העירה לחג.
"הרעיון היה לתמוך בקהילה המקומית ולהחדיר בבית הכנסת אנרגיה רעננה", אמרה פייסט. "הם קיבלו את פנינו יפה, וזה היה ממש נחמד".
לאחר הפיגוע, המקומיים לא ששו לשתף אחרים בחוויות שלהם. אבל כמה מהאורחים הצעירים שוחחו ואף כתבו על החוויה בפתיחות רבה.
פרובורוצקי לא חסך את טענותיו מאמצעי התקשורת, ואמר כי החוויה הייתה "גאנץ נגאטיב", כלומר "שלילית ביותר", למעט כמה יוצאים מן הכלל. "אני יכול להבין שהיה פיגוע, וזה אירוע נדיר, זה יוצא דופן", הוא אמר. "אבל נדמה היה שהתקשורת לא הבינה כי מדובר בנסיבות מיוחדות ומאתגרות".
לפרובורוצקי נמאס לענות על מה שהוא מכנה "השאלה הכי לא נעימה", וזו שהוא נשאל הכי הרבה באמצעי התקשורת — תיאור חוויותיו ביום המתקפה.
"אתה צריך להבין, אני לא רוצה לחיות מחדש את היום ההוא", אמר. "באמת שאני לא רוצה לדבר על זה לעולם, כי כשאני מדבר על זה, כל האירועים מתעוררים שוב לחיים בראשי. זו הייתה חוויה שלא חוויתי מעולם, ואני מקווה שלעולם גם לא אחווה שנית".
עם זאת, פריבורוצקי השלים עם ההבנה שמחובתו לספר את הסיפור בשם קהילה שלמה שאינה מעוניינת לשוחח עם התקשורת, כל אדם מסיבותיו שלו.
"אני יושב ראש הקהילה, ויש לי חובה מסוימת, בין אם אוהב את זה ובין אם לאו", הוא אמר.
לאחר המתקפה, פייסט הרגישה שגופה מתכווץ בכל פעם שביקרה בברלין. חודשים לאחר הפיגוע, היא עדיין חשה חרדה כשביקרה במקומות הומי אדם, או בכל פעם ששמעה רעש חזק. היא נרשמה לשיעורי אגרוף כדי להתמודד עם הטראומה, אך עד מהרה התברר שהיא זקוקה גם לטיפול.
מולי שרפמן, אורחת נוספת מברלין, יצאה ביום הכיפורים להפסקה קצרה מיד לאחר תפילת הבוקר, וכך ניצלה מהמתקפה. ובכל זאת, היא מודעת היטב לעובדה כי לו הייתה עוזבת כמה דקות מאוחר יותר, היא הייתה עלולה להיתקל במפגע החמוש ברחוב. גם שרפמן הפגינה תסמינים של טראומה, והחלה בטיפול נפשי.
"הטיפול היעיל ביותר היה שיטת EMDR לטיפול בטראומה [ראשי תיבות של 'הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים']", סיפרה שרפמן. "זה עזר לי לראות גם מעבר למצב הנוכחי, ולשוב ולדמיין עתיד ורוד".
ממשיכים הלאה, השנה ולאחריה
בשל המגיפה המתמשכת, הסביר פריבורוצקי, לא יתקיימו השנה תפילות יום הכיפורים בבית הכנסת אלא באולם שכור גדול יותר, כדי שחברים רבים יוכלו להשתתף בתפילות תוך כדי הקפדה על ריחוק חברתי.
ארגון Base Berlin, שארגן את הטיול להאלה בשנה שעברה, יציין את יום השנה באירוע המכונה 'פסטיבל החוסן' של ברלין, שיתקיים בגינת בירה ובפארק, ויאפשר לקהילה לדבר על הטראומה ועל תהליך הריפוי שעברו בשנה מאז הפיגוע.
פריבורוצקי מאמין שמה שצריך לעמוד לנגד עיני כולם היא העובדה ששני אנשים קיפחו את חייהם באותו יום. הוא מתקשה להשאיר את העבר מאחור, אבל הוא גם אופטימי לגבי עתיד החיים היהודיים בגרמניה. "תגובתם של התושבים בעיר ומחוצה לה מעניקה לי אופטימיות רבה יותר מכפי שיהיה לפני המתקפה", הוא אמר.
פריבורוצקי ציפה לשמוע מנשיאים ומפוליטיקאים, אבל לא חלם על מבול כזה של תמיכה מצד הקהילה הלא יהודית בגרמניה. הוא הזכיר את 400 הילדים מבתי הספר בהאלה שביקרו בבית הכנסת כדי להפגין את תמיכתם, ואת אלפיים התושבים שיצרו שרשרת אנושית מחוץ לבית הכנסת בשבת, יומיים לאחר הפיגוע, "כדי להפגין את תמיכתם בנו".
"בית הכנסת שלנו הותקף פעמיים", אמר. "פעם אחת ב-9 בנובמבר 1938 — ליל הבדולח — ושוב ביום הכיפורים האחרון. ההבדל נעוץ בתגובתם של התושבים. באותם ימים, אנשים בירכו על כך ואף לקחו חלק בהצתות. היום, התושבים עומדים לצדנו".
פייסט מבלה את מרבית זמנה בפאריז וחוזרת לגרמניה רק כדי להאזין לעדויות במשפט במגדבורג. היא גם העידה בעצמה, ואמרה שהיה זה צעד חשוב בתהליך ההתמודדות שלה עם הטראומה. השנה היא מתכוונת להצטרף שוב לתפילות יום הכיפורים בהאלה.
"זה היה הדבר הראשון שהחלטתי לעשות בשנה שעברה, מיד אחרי יום הכיפורים", אמרה. "לקחתי לעצמי שנה שלמה כדי לחשוב אם אני באמת רוצה לעשות את זה, ואני בטוחה בהחלטה שלי״.
פייסט חוזרת להאלה כדי לעמוד לצד הקהילה, אבל היא גם רואה בזה הזדמנות "לסגור מעגל" עם החוויה שלה, כחלק מתהליך ההחלמה.
"אין שום מקום על פני כדור הארץ, אין שום בניין, אין שום דבר אחר שהוא חלק מנשמתי כמו בית הכנסת הזה", אמרה. "אני אגן עליו ועל הקהילה כולה בחירוף נפש".