(JTA) – יהודים בכל רחבי העולם נערכים לתקופת חגים שונה מאי פעם, והרבנים והחזנים המופקדים על הקהילות מתמודדים השנה עם מערכת אתגרים ייחודית.
JTA פנתה לרבנים בקהילות מכל הזרמים ברחבי ארצות הברית כדי לשמוע איך הם מתמודדים עם התקופה חסרת התקדים, כיצד הם שואבים השראה מהמסורת היהודית ונסמכים עליה ואילו מסרים הם מקווים להעביר לקהילות שלהם בפתח השנה החדשה.
"אני מתגעגע אליכם. ואני אוהב אתכם"
הרב אדם קליגפלד, בית הכנסת "בית עם", לוס אנג'לס
מוזר לי לפנות לקהל שלי בעיצומו של המשבר הלאומי והבינלאומי הגדול ביותר של תקופתנו, מבלי להתייחס לנגיף הקורונה ולאופן שבו הוא חלחל ופגע כמעט בכל היבט בחיים שלנו. עם זאת, אני חש בעצמותיי שמיצינו את הקורונה. יש בי חלקים שתוהים אם בשעות התפילה הבודדות שלנו, הדבר הטוב ביותר שאני צריך לספק הוא מסר מרומם שיסייע לאנשים הכלואים לברוח מחלק משלשלאות הנגיף.
זו ההתלבטות שלי כשאני מנסה לחשוב על נושאים לדרשת החג. אני שוקל כיצד לשזור מסרים על הרגע המאוד אמריקני שבו אנו חיים, כשהמדינה כולה עוברת טלטלה, בתגובותיה המגוונות לבעיית הגזענות ולבחירות לנשיאות שלפנינו.
המסר שאני הכי רוצה להעביר הוא שאכפת לי, ושאני פה. אני שולח סרטונים לקהילה שלי מדי שבוע כמעט. בכל סרטון אני מסיים את דבריי במשפט קצר שעלה על שפתיי באופן טבעי, בלי תסריט: "אני מתגעגע אליכם. ואני אוהב אתכם". אני חש בעוצמה את כל שש המילים האלה. החיים שלי כרב איבדו ממשמעותם ללא היכולת לבדוק באופן אישי וקבוע מה שלום הקהל שלי.
אם מסר אחד ברור יאפיל על כל המסרים שלי לימים הנוראים – שאני עדיין כאן, חי, איתן, נוכח ומוכן להמשיך להיות חלק משמעותי מהחיים שלהם כשכולנו מנווטים במים הסוערים – אז אחשיב זאת כהצלחה.
"תפילה למען עולמנו השבור"
הרבה מארי צ'רנו, בית הכנסת "חי", פניקס
בראש השנה הזה אני חושבת בראש ובראשונה על תפילה למען עולמנו השבור – לריפוי ולבריאות, ולחזרה למלאות ולברכה. לראש השנה יש משמעות אוניברסלית – הוא יום ההולדת של העולם – כך שראוי להתפלל למען כל נפש הסובלת בכל פינה שהיא בעולם.
העולם היהודי כולו משתוקק להיות חלק מקהילה. כולנו מתגעגעים לבית הכנסת המלא בחברים, בבני משפחה ובחברים נוספים למסע הרוחני שלנו. הגעגועים מכבידים עליי, כי בית הכנסת המלא מעניק לכולנו תמיכה ותנופה. מאידך, אנחנו תמיד פועלים להעצים את חברי הקהילה לקחת את חווית התפילה שלהם בידיים ולא להרגיש מחויבים בהכרח למה שקורה בחזית האולם. השנה עשויה לספק לנו הזדמנות ליצור תפילה משמעותית בדרכים אישיות לחלוטין. אני בעד כל מה שיוביל אותנו למקום העמוק והמואר ביותר שאפשר להגיע אליו.
אחד הטקסטים שלא יוצאים לי מהראש הוא הסיפור מהתלמוד על רבן יוחנן בן זכאי שנמלט מירושלים הנצורה. יש הרבה מה ללמוד מהסיפור הזה על משבר ושינוי. סיפור יהודי זה מראה לנו כיצד להסתגל בתקופה של שיבושים משמעותיים.
"הכרת תודה בתוך הכאב"
הרב דוד וולפה, בית הכנסת "סיני", לוס אנג'לס
בראש השנה אנו אומרים, "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם". היום נוצר העולם. איזה עולם יגיע לאחר מכן? במה נהיה שונים? האם ניצלתם את הזמן הזה לצמיחה, ללימוד, או רק להתאבלות? בכל צמיחה כרוכים כאב ואובדן, אבל הבחירה היא לא אם לאבד, אלא אם לצמוח.
אפשר היה לצפות שיום כיפור יגיע לפני ראש השנה, שכן קודם יש לכפר על עוונות ורק אז לחגוג את ההתחדשות. אולם ראש השנה עוסק בהכרת תודה, ועד שמכירים תודה על מה שיש, לא ניתן לחשוב על מה שייתכן ועשינו שפגע בכך. על כן, אני חושב על הכרת תודה בתוך הכאב, הערכה ופליאה למרות הטרגדיות והניסיונות הממשיים של זמננו.
"איך אני יכולה להיות כנה עם הקהילה שלי?"
הרבה רחל ברנבלט, קהילת "בית ישראל, נורת' אדאמס, מסצ'וסטס
אני מודעת מאוד לכך שלא כולם מסתדרים עם זום/חוויה דיגיטלית. ועדיין, אני אסירת תודה על קיומם כדרך לחבר את הלבבות והנפשות שלנו בקהילה, כיוון שאני חושבת שבימים אלה אנו זקוקים במיוחד לחיבור לקהילה. אני חושבת הרבה על המשמעות של הקיום בתפוצות מהסוג החדש – מפוזרים לכל עבר בגלל המגפה וספונים בבתינו, צריכים לפנות מקום מקודש בבתים שלנו – כמקביל לשינויים הסיסמיים של חורבן בית המקדש. מהי הדרך הטובה ביותר ללמוד להתחבר לאלוהים ולכתבים ולמסורת מהמקום שבו אנחנו נמצאים?
בראש השנה אני אחשוב כיצד תמכו בנו מי שאינם יהודים לאחר פיטסבורג, כדרך לפתוח בדיון על תנועת Black Lives Matter. ב"כל נדרי" אני אדבר על התקווה הרדיקלית שכולנו יכולים לשנות דפוסים ישנים ולהיות שונים מכפי שהיינו. ולפני "יזכור", אני אדבר על הקשרים ההדדיים שבינינו – כפי שממחישים שינויי האקלים והמגפה העולמית, וגם ברמה אישית יותר, כיצד ניתן להמשיך להיות מחוברים למי שאיבדנו.
מכבידה עליי באופן אישי השאלה כיצד אני יכולה להיות כנה עם הקהילה שלי בנוגע לכל מה ששבור היום בעולמנו וגם לרומם את הלבבות והנפשות שלהם ולמצוא (וליצור) תקווה לעתיד טוב יותר. איך אני יכולה למצוא את האיזון המיטבי בין הצורך במוכר בשנה חסרת תקדים לבין המציאות שבה אנחנו לא יכולים "לעשות את מה שעשינו בשנה שעברה" כי הנסיבות שהשתנו מאלצים אותנו לשנות את דרכי התפילה שלנו? למה זקוקים חברי הקהילה שלי, ואיך אני יכולה לעזור להם למצוא את זה?
"איך נצא מזה טובים יותר?"
הרב אהרון ברוסו, בית הכנסת "בית תורה", מאונט קיסקו, ניו יורק
אני לא בטוח איך כל זה יהפוך למסר לימים הנוראים, אבל אלה השאלות שאני חושב עליהן:
בכל מה שקשור למגפה, מה אנחנו לומדים מהחוויה המשותפת הזו?
עבור חלקנו היא הרסנית מבחינה כלכלית, אבל לא כולנו. ועבור אלו שמסתדרים, האם היא מהווה רק אי-נוחות שהורסת תוכניות, או שזו המתנה הקולקטיבית העולמית הגדולה ביותר לאנושות במשך חיי כולנו?
איך היא שינתה את דרך המחשבה שלנו על שפע ומחסור? איך אנחנו מבינים כעת מתן סיוע וקורבן משותף? כיצד אנחנו מתמודדים עם העובדה שאנחנו לא שולטים בגורל שלנו, בחיים שלנו על פני כדור הארץ כפי שחשבנו?
מה חוסר היכולת שלנו לתכנן לעתיד מלמד אותנו על הערך של הנוכחות כאן ועכשיו? מה המשמעות של העובדה שתוצר מיקרוסקופי של הטבע הביא את כולנו לעצירה? איך נתמודד עם הענווה שכל זה מעורר בנו?
"חוויית ברית בהקשר וירטואלי"
הרב סטיוארט ווגל, בית הכנסת "עלייה", וודלנדס הילס, קליפורניה
הקהילה שלנו מתמודדת עם מציאות שבה התפילות שלנו ייערכו באופן וירטואלי בלבד. ייתכן כי המתפללים הרבים המגיעים לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור טרם הרגישו את הניכור מהקהילה היהודית, אך כעת הם ירגישו בו. בימים הנוראים אנו מתחברים למסורת, לאמונה ולקהילה. ברגע דמוי-מעמד הר סיני, החוויה המשותפת של הימים הנוראים חזקה ועמוקה מאוד.
כמו רבים אחרים, גם בית הכנסת שלנו מתקשה למצוא את הדרך לספק את חווית הברית בהקשר וירטואלי. כמו משה המדבר לדור החדש של בני ישראל העומדים להיכנס לארץ המובטחת, אנו נגדיר מחדש את "חווית המדבר" הזו כפוטנציאל לצמיחה וללמידה. אני מאמין שבתי הכנסת שיצליחו בכך לא ינסו לשחזר את החוויה הרגילה בפורמט וירטואלי, אלא ישתמשו בפורמט הווירטואלי כדי ליצור חוויה שונה לימים הנוראים.
התלמוד מלמד אותנו כי "עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם". בתי הכנסת יצרו את החוויה הייחודית ביותר לימים הנוראים שהעם היהודי חווה אי פעם, וכשרבים ישבו וייצפו בתפילות על המסך, הם גם ייזכרו בצורך בקהילה ובכוח שלה.
"מוטל על הכף יותר מאי פעם"
הרב אוון מופיק, "מקום סולל", היילנד פארק, אילינוי
אני ניגש השנה לראש השנה בתחושה שמוטל על הכף יותר מאי פעם. הקהילה שלי וחבריה זקוקים לי כעת.
כולנו מתמודדים עם חוסר ודאות, כעס, אובדן ופחד. אני מקשיב לצרכים ולתקוות שלהם שאינם מבוטאים בקול ומתכנן להתייחס אליהם בדרשות שלי. הדרשות עוסקות בזמן, פחד, אובדן ותקווה.
אני חושב שאלה הימים הנוראים החשובים ביותר מאז ה-11 בספטמבר 2001.
"הכוח של פעולות פשוטות ליצירת חיבור"
הרבנית גולדי גאי, "אנשי שלום בני ישראל", שיקגו
אחד הנושאים שאני חושבת עליהם הרבה לקראת ראש השנה ויום כיפור הוא החיבור והתלות ההדדיים הקבועים בינינו. אמצעי הריחוק החברתי שאנו נוקטים מזה חודשים אינם יעילים אלא אם כל אחד מאיתנו מיישם אותם. הדבר בא לידי ביטוי בדברים שאומר החזן שלוש פעמים לפני "כל נדרי" בערב יום כיפור": "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".
מילים אלה מכירות בכך שכשאנו מתפללים יחד, במובן מסוים הגורלות שלנו נקשרים זה בזה. חוויית הפגיעות החזקה שהביאה אלינו המגפה דחפה את חלקנו לא רק לריחוק הפיזי הנדרש, אלא גם לריחוק חברתי. ייתכן שזה אינסטינקט הישרדותי: אל מול סכנה ממשית, אנו סוגרים את המעגלים הפנימיים שלנו ומגנים על הקרובים ביותר לנו ודואגים להם.
אנחנו חייבים להתנגד לדחף הזה. המגפה לימדה אותנו על הכוח של פעולות פשוטות ליצירת חיבור. היא גם לימדה אותנו על הסבל שנוצר בהיעדר חיבור. עלינו להכיר בכך שעל החיבור שלנו להגיע אל מעבר למעגלים הפנימיים שלנו, ושהוא כבר מגיע אל כל הסובבים אותנו – לרעה, ובתקווה גם לטובה.
