(JTA) – לג׳ייסון נווארז היה חזון ברור לגבי תחילת עבודתו כרב חדש בקהילת בית ישראל בסן דייגו: הוא ואשתו התכוונו לעזוב באביב את ביתם בפרברי ניו יורק, לטוס לסן דייגו ולהתחיל לחפש בית. נווארז היה אמור לבלות את הקיץ בפגישות היכרות פנים אל פנים עם עמיתים וחברי הקהילה ואז לאסוף את ילדיו ממחנה הקיץ ולהציגם לבית החדש ולקהילה החדשה שלהם.
בפועל, זה נראה אחרת: לאחר שמחנה הקיץ בוטל, ומכיוון שלא מומלץ לטוס, נהג נווארז, בן 43, עם משפחתו, במשך תשעה ימים, בקרוואן שכור אל ביתם החדש, רק כדי לחלק את זמנו בין בית שרכשה המשפחה מבלי לראות אותו קודם, לכן לבין משרד בבנין בית הכנסת הריק.
כעת הוא לומד להכיר את חברי הקהילה שלו בדיוק באופן שבו נפרד מחברי הקהילה הקודמים: בצורה וירטואלית. אבל יש גם נקודת אור: נווארז הצליח להתחיל את הקשר שלו עם קהילתו החדשה כבר באביב, על אף שפיזית הוא היה במרחק של כ-4,800 ק"מ משם.
"נגיף הקורונה הפך את זה לקשה, שונה ומאתגר מאד", הוא סיפר ל-JTA על ימיו הראשונים בתפקיד. "ויחד עם זאת… כשכבר התחלתי את התפקיד, זה לא היה משהו כמו 'מי זה הבחור החדש הזה?' – הם כבר הכירו אותי".
זה סיפורם של רבנים שנכנסים בימים אלה לתפקידם בבתי כנסת בכל רחבי ארה"ב. התאריך המקובל לתחילת תפקידים רבניים, ה-1 ביולי, הגיע בשעה שהמדינה נאבקת עם התפרצות של נגיף קורונה בכמה מוקדמים. במקום להשתתף בקבלות פנים וברביקיו עם חברי הקהילה ובמקום לארח ארוחות שבת, צריכים רבנים חדשים לקבל כעת החלטות קשות, האם להעניק שירותים פנים אל פנים, וכיצד להערך לעונת חגי תשרי, שתהיה שונה לחלוטין מקודמותיה.
יש שהחליטו להישאר בביתם הישן, והם עובדים באופן וירטואלי בתפקיד שעד לפני כמה שבועות איש לא דמיין שאפשר יהיה לבצע בשלט רחוק. אחרים, כמו נווארז, עברו לבתים שמעולם לא ראו קודם לכן. וכולם עושים מאמץ להכיר את חברי הקהילה החדשים שלהם באופן וירטואלי, או במפגשים במתכונת ריחוק חברתי, דווקא בתקופה שבה נדרש נואשות קשר אישי.
עונת גיוס הרבנים מסתיימת בדרך כלל בתחילת האביב, כך שרבנים וסטודנטים שסיימו את ההכשרה הרבנית הצליחו ברובם להשלים ראיונות עבודה בביקורי שבת ובפגישות פנים אל פנים לפני שהמגיפה העולמית סגרה את שערי בתי הכנסת וקרקעה את המטוסים. כולם פרט לאחד מ-22 בוגרי 'היברו יוניון קולג', ספינת הדגל של התנועה הרפורמית, מצאו תפקידים השנה, אמרה הרבּה דבורה וייסברג, מנהלת ההשמה של הסמינר.
"אנחנו לא יודעים איך הדברים ייראו בהמשך השנה מפני שאנחנו לא יודעים מה עומד לקרות, אבל אני חושבת שבמונחים של הכיתה הזו אנחנו באמת בני מזל, והתוצאה היא שהמצב לא השפיע על חיפוש העבודה שלהם," אמרה וייסברג. "אבל אני בטוחה שהמצב ישפיע על החוויה שלהם בשנה הראשונה בתפקידם".
ארבעה רבנים, מכל הזרמים המרכזיים ביהדות, חלקו עם JTA את חוויותיהם על ההתחלה החדשה שלהם, בתקופה של אי-ודאות.
לנסות ולהכיר את חברי הקהילה ללא "תקופת התיידדות"
הרבּה לורן הנדרסון זוכרת שטסה עם בעלה מביתם בשיקאגו לג'ורג'יה, לראיון עבודה בקהילת 'אור חדש', בית כנסת קונסרבטיבי שנמצא בסנדי ספרינגס, מחוץ לאטלנטה.
"זה היה מדהים. היתה תחושה של באַשערט," היא נזכרת, משתמשת בביטוי היידי לתיאור השידוך המושלם.
שבועות ספורים אחר כך, כשמגיפת הקורונה החלה להתפשט במהירות ובתי כנסת החלו להיסגר, הנדרסון עוד לא היתה מודאגת.
"מעט מאד אנשים ידעו בשלב זה בחודש מארס שנמצא את עצמנו באותה מציאות גם בתחילת יולי, אז חשבתי, 'אוקי, תקופה משונה. זה באמת מוזר, אבל בטוח שעד יולי, הכל יחזור למצבו הנורמלי", אמרה הנדרסון בת ה-32.
אבל בסוף האביב, כשהמצב בהחלט לא חזר לקדמותו, החליטו הנדרסון ובעלה לבטל את תכניתם לטוס ולחפש בית. במקום זאת הם קנו בית שראו באופן וירטואלי, בעזרת חבר קהילה שעובד כסוכן נדל"ן.
מאז סוף חודש יוני החלה הנדרסון להזמין לביתה החדש חברי קהילה שמרגישים נוח מספיק להגיע לשיחות על המרפסת, תוך שמירה על ריחוק חברתי, כדי שיוכלו להכיר ולהתיידד. היא גם הקליטה סרטון וידאו בו הציגה את עצמה ביומה הראשון בתפקיד.
אבל הנדרסון מתגעגעת לאינטראקציות הספונטניות והיומיומיות שמתרחשות בדרך כלל במסדרונות בית הכנסת.
"זה קשה, לאבד את 'זמן ההתיידדות' כל הדברים שקורים בין לבין, שם, לעתים קרובות, מתרחש הקסם, וכל זה נעלם," היא אמרה. "כל אינטראקציה מתוכננת מראש, או מתוזמנת מראש".
וכשהמגיפה הפכה חלק גדול משגרת חיי בית הכנסת והתפילות עברו למתכונת אינטרנטית. גילתה גילתה הנדרסון שהעצות שקיבלה בבית המדרש לרבנים לגבי התחלת תפקיד חדש, אינן בהכרח רלוונטית. לפעמים, היא אמרה, זה דבר טוב.
"כל החכמה שקיבלתי בבית הספר היתה, 'אוקיי, כשאת מתחילה בתפקיד חדש, במיוחד כשאת הולכת בעקבותיהם של מנהיגים מוערכים קודמים, אל תשני דבר בשנה הראשונה. תשמרי את הקיים. התפקיד שלך הוא רק ללמוד את הקהילה, את דרכיה ורק לאחר השנה השנייה תוכלי להטביע את חותמך", היא סיפרה. "וכעת נותרו כמה דברים שאפשר לאמץ, אבל ברב המקרים אנחנו כולנו טסים ללא מסלול שתוכנן מראש, והכל חייב להשתנות".
מפלס נתיב חדש לאחר שסבל אובדן צורב
באביב האחרון, בתוך כחודש, גילה מיכאל פריס שטקס הסיום בבית הספר הרבני בו למד התבטל בשל המגיפה, שהמימון לתפקיד, שהוא היה המועמד הסופי לקבלו, קוצץ, ושסבתו בת ה-92 נפטרה לאחר שחלתה בנגיף הקורונה.
"הייתי ממש מדוכדך. הרגשתי מובס", הוא נזכר. אבל, אמר פריס, "ידעתי שעבדתי כל כך קשה ושיש בי כזו מחויבות ותשוקה למצוא את התפקיד הנכון ולעשות את העבודה הזו שבמשך שש שנים התכוננתי אליה, ולכן לא יכולתי להישבר".
על אף שפריס, בן 34, ראה את עצמו במשך שנים עובד ב'הילל' באחד הקולג׳ים, הוא הבין שעליו לבצע שינוי לאחר שהתפקיד שכמעט הוצע לו באוניברסיטה ציבורית גדולה בדרום-מערב בוטל עקב המשבר הכלכלי.
פריס החל לחפש סוגים אחרים של עבודה רבנית ושמע על 'טמפל סיני', קהילה קונסרבטיבית קטנה בסינמינסון, עיר בדרום ניו ג'רזי. תהליך הראיונות, שנעשה כולו באופן וירטואלי, גרם לו לגלות מחדש את הדברים שדיברו לליבו בעבודת בית הכנסת. זה מה שהוא רצה לעשות כשהתחיל את לימודיו בבית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת.
"אתה זוכה לפגוש אנשים בכל הגילאים, ומכל הגוונים הדמוגרפיים", הוא אמר. "כל מעגל החיים מתגשם בחיי קהילה, וזו זכות וכבוד להיות חלק מחייהם של אנשים באופן זה, ואני נוטה לשכוח את זה".
לאחר חודש וחצי של ראיונות עבודה, הוא קיבל הצעה להוביל את קהילה, בה חברות 110 משפחות.
כשפריס החל את תפקידו בשבוע שעבר, הוא עדיין גר בפילדלפיה. הוא פגש בחברי הקהילה רק פעם אחת – ממש לפני שהחל בתפקיד, לאחר נהיגה בת 40 דקות לקהילה, לתפילת שבת שנערכה בריחוק חברתי במגרש החניה של בית הכנסת.
"הרגשתי מרוצה מכך שננקטו כל אמצעי הזהירות ויכולתי לפגוש את חלקם פנים אל פנים", הוא סיפר. "במידה מסוימת זו היתה תחושה של חזרה הביתה, וכשהיינו שם, עם בית הכנסת ברקע, מפני שהיינו בחוץ, חשבתי לעצמי 'אתה יודע מה, אתה הרב של הקהילה הזו, וזה יהיה נהדר׳".
פריס וארוסתו מקווים לעבור לסינמינסון מאוחר יותר השנה, כשיהיה בטוח לעשות זאת. עד אז, פריס מקיים אירועים וירטואליים מביתו שמעבר לגבול המדינה ומטלפן לחברי קהילה כדי להכיר אותם טוב יותר.
"חיי בית כנסת כפי שהכרנו אותם פסקו", הוא אמר,"וזה ייקח זמן עד שנבין את המצב החדש".
יוצרים מחדש נורמליות באמצעות קידוש טוּ-גוֹ
כשקיבל את תפקיד הרב במרכז היהודי BACH שבלונג ביץ' בינואר, ציפה הרב בני ברלין להכיר את חברי הקהילה ולארח אותם בארוחות שבת בביתו.
במקום זאת, הוא ואשתו החלו להביא חלות לבתי חברי הקהילה, כשהם עוטים מסיכות ועומדים במרחק שני מטרים זה מזה.
"זה ריגש אנשים. הבאנו מאפים תוצרת בית, וכתבנו מכתב אישי לכל אדם. אנחנו לא יכולים לקיים תפילות נורמליות ולכן במקום זאת, אנחנו מביאים את בית הכנסת אליהם", סיפר ברלין, שהחל את עבודתו בקהילה בלונג איילנד שבניו יורק בתחילת יוני.
מאז החודש שעבר, התיר בית הכנסת האורתודוקסי, שחברים בו מאה משפחות, לקיים תפילות בבניין בית הכנסת, אבל בתחילה הוטלה מגבלת נוכחות של עשרה מתפללים, שהיו צריכים להירשם על בסיס 'כל הקודם זוכה'. עכשיו הותר למספר רב יותר של אנשים להיות נוכחים בתפילה, אבל כולם חייבים לעטות מסיכות ולשמור על ריחוק.
באחת השבתות האחרונות, ארגן ברלין, בן 30, "קידוש טו-גו", שבו אספו חברי הקהילה בצאתם מבית הכנסת, אריזות עטופות בגודל מנה, של קוגל, צו'לנט וכוסמת לצד בקבוק קטן של מיץ ענבים ורוגלך.
"זה היה ממש נחמד כי יכולתי לעמוד לצד הדלת כשאנשים עזבו ויכולתי לומר להם 'היי' ו'שבת שלום'", הוא אמר.
למרות שבית הכנסת יכול כבר לקיים חלק מהתפילות, ברלין אמר כי זה לא דומה למה שהיה קודם. לדוגמה, אסור להכניס לבניין ילדים קטנים שלא יכולים לשמור על ריחוק חברתי.
"בית הכנסת צריך להיות חמים ומסביר פנים לכולם, אבל עכשיו הדרך היחידה להיות חמים ומסביר פנים היא אם אתה יכול לקיים ריחוק חברתי, ואם אתה לא יכול, עליך להבטיח את בטיחות כל האנשים", אמר הרב. "אני חושב שזה משהו שאבד. אין עוד את אותה תחושה חסרת דאגות בבית בכנסת".
יחד עם זאת, ברלין אומר שהמגבלות הנוכחיות אפשרו לו להתחבר באופן מעמיק עם חברי קהילה שחשים מבודדים.
"אשתי ואני עוברים על רשימת פניות של קשישים שנשארו לבד בביתם ושל משפחות, ואנחנו מתקשרים אליהם ומאחלים להם 'יום הולדת שמח' ואומרים להם שאנחנו שמחים לפגוש אותם", הוא סיפר. "כן, זה לא נעשה בדרך טבעית. אבל יכולה להיות לזה השפעה עמוקה מאד".
מתלבטים האם להתקרב אחד לשני
בשבוע הראשון שלו בקהילת בית ישראל, בה חברות 1,200 משפחות, מצא את עצמו נווארז, הרב שנהג עם משפחתו מניו יורק לקליפורניה, מנווט בין מגוון דעות של חברי הצוות וחברי הקהילה בשאלה האם ניתן לקיים חלק מהפגישות פנים אל פנים, אפילו תוך ריחוק חברתי.
הקהילה קיימה תפילות באינטרנט מאז חודש מארס, אבל בחודש שעבר הודיעה על תכנית לחידוש תפילות בנוכחות מוגבלת של מתפללים כבר תחילת אוגוסט, כל עוד המצב בטוח. אך מספר מקרי ההדבקה הנוסק בדרום קליפורניה גרם למושל בשבוע שעבר לאסור שירה בתפילות.
"אין ספר הדרכה", אמר נווארז. "הממשלות אומרות דבר אחד, יש מדינות ועיריות מקומיות שאומרות דבר אחר, יש חברי קהילה מכל הספקטרום שמביעים את דעתם, ואתה צריך לסמוך על תחושת הבטן שלך ולהחליט איך להתנהל בתוך כל זה".
הוא צריך לקבל את ההחלטות האלה מבלי שפגש פנים אל פנים את מרבית חברי הקהילה שלו. במקום לבלות את השבוע הראשון באינטראקציות אישיות עם עובדים ועם חברי קהילה, 90% מהפגישות שלו נעשו בזום, ומעט מאד פגישות התקיימו בחוץ בריחוק חברתי.
"יש תחושה של עצב", אומר נווארז. "מה שדמיינתי שיתרחש לא יקרה במציאות, מה שאני מכנה 'רגעי פנים אל פנים' לא אפשריים עכשיו".
ועם זאת, המגיפה העולמית קרבה בינו לבין הקהילה בדרכים אחרות. מאז שהחל בית הכנסת לארח אירועים וירטואליים באביב, הצליח נווארז להשתתף בתפילות, בשיעורי תורה ובפגישות.
המשמעות היתה שבעת הכניסה לתפקיד, הוא כבר היה מוכר לחברי קהילה רבים.
"אני בתהליך כניסה לקהילה כבר חודשים, מה שהפך את המעבר לקל יותר," הוא אמר.
