(JTA) – לפני 15 שנים החליט אחד מבתי הכנסת הגדולים בצפון מדינת קליפורניה להתקין חלונות אמנותיים, עליהם יהיו חרוטים שמותיהם של 175 יהודים מפורסמים, החל מדמויות תנ״כיות ועד לכוכבי קולנוע יהודים.
על אחד החלונות, ממש בין שמו של זאב ז׳בוטינסקי לבין זה של אלן גרינספאן, מי ששימש כיו״ר הבנק הפדרלי של ארה״ב, מוטבע שמו של ג׳ודה בנג׳מין (יהודה בנימין), היהודי ששימש בתפקיד הבכיר ביותר בממשלת הקונפדרציה של מדינות הדרום בתקופת מלחמת האזרחים. בנג׳מין, שהיה הבעלים של 140 עבדים במטעי הסוכר שלו בלואיזינה, כיהן כתובע הכללי, שר המלחמה ושר החוץ של הקונפדרציה, בעת שזו נלחמה בצפון על הזכות להמשיך ולהחזיק עבדים שחורים.
העובדה שבנג'מין נכלל בין האישים היהודיים האחרים ששמותיהם הונצחו על חלונות בית הכנסת הרפורמי Peninsula Temple Sholom, לא עוררה מחאה של ממש עד 2013. אבל אז, התערב בעניין, כמעט במקרה, הווארד ווטאן, אחד מחברי הקהילה. ווטאן המתין לאסוף את בתו שהשתתפה בשיעור בבית הספר היהודי בבית הכנסת, וכדי להעביר את הזמן האזין להסכת על מלחמת האזרחים.
"התחלתי לחבר את הנקודות" הוא סיפר. "ראיתי שוב את השם ואמרתי לעצמי שמשהו ממש לא בסדר כאן".
ווטאן פתח במאבק ארוך-שנים כדי להסיר את שמו של בנג׳מין מחזית בית הכנסת. כל זה קרה בזמן שאמריקה כולה החלה להתעורר ולתבוע הסרה של פסלים ואנדרטאות שמאדירים את גיבורי הקונפדרציה, אשר פעלו בשם אידיאולוגיה גזענית. ווטאן הצליח, בסופו של דבר, לשכנע את ראשי בית הכנסת ואת הקהילה לשקול מחדש את העניין, וניצח במאבקו – שמו של בנג׳מין הוסתר בנייר דבק, ובקרוב יימחק מהחלון.
"בפעמים הראשונות שראיתי את השם, לא הייתי מודע למשמעות המסתתרת מאחוריו", אמר ווטאן. ״זה היה פשוט אזכור היסטורי ולא ייחסתי לו חשיבות כלשהי". אבל מרגע שקלט את החשיבות, הוא הצליח לצרף את הקהילה היהודית שלו אל הדיון הרחב יותר המתנהל כעת באמריקה על הזיכרון ההיסטורי הלאומי של האומה.
גל המחאה שהתעורר בחודש שעבר אחרי הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטרים לבנים במינאפוליס, הביא עמו גם התעניינות מחודשת בנושא. ברחבי ארצות הברית נעקרו ונותצו פסלים של מנהיגי הקונפדרציה ואנדרטאות לחיילי הדרום במלחמת האזרחים, כמו גם פסלים של אישים אחרים מההיסטוריה האמריקנית שנחשבים כיום לגזענים, בהם כריסטופר קולומבוס. ערים ורשויות רבות בארצות הברית החלו לפעול מיוזמתן להסרת הפסלים, כמו למשל בריצ׳מונד שבמדינת וירג׳יניה, שם מנסה העירייה להוריד את פסלו של מפקד הדרום רוברט אי. לי אבל נתקלת עד כה בהתנגדות משפטית.
בקהילה האפריקנית-אמריקנית מסבירים כי מדובר באנדרטאות שמאדירות גזענים אשר ביקשו להפוך את השחורים לעבדים, וכי עצם הצורך לעבור מדי יום ולראות את הפסלים האלה, הוא פוגעני. לעומתם, טוענים רבים בדרום כי מדובר במצבות היסטוריות שמלמדות על פרק קשה בהיסטוריה של האזור ואינן מעניקות לגיטימציה לגזענות.
אלא שרבים מהפסלים המנציחים את מנהיגי הדרום אינם רק אנדרטאות היסטוריות. הם הוקמו שנים רבות אחרי תבוסת הקונפדרציה, חלקם אפילו במאה ה-20, והוצבו שם כדי להביע תמיכה ברעיון העליונות הלבנה, בשנים שבהן מדינות הדרום נאבקו כדי לשמר את ההפרדה הגזעית בין לבנים לשחורים.
סקר שפורסם בשבוע שעבר העלה שרוב האמריקנים תומכים בהסרת האנדרטאות.
כשבית הכנסת Peninsula Temple Sholom החליט לחרוט את את שמו של בנג'מין על החלון, הוא לא עשה זאת במטרה להאדיר את עליונות האדם הלבן, אמרה קארן ויסיאלובסקי, האחראית על קשרי הקהילה בבית הכנסת. הרעיון, היא אמרה, היה לכלול שמות של דמויות מפתח יהודיות מכל הזמנים. "אני סבורה שהכוונה המקורית הייתה להציג קיר בעל מסר חינוכי, אבל זה החטיא את מטרתו", היא הסבירה. "שמות שמונצחים על קיר כזה עלולים להתפרש בעיני הצופה כאילו אלה האנשים שאנחנו מעריצים וגאים בהם, ולכן החלטנו בסופו של דבר להסיר את השמות".
ישנם רק אתרי הנצחה בודדים לבנג׳מין, זאת לעומת שלל האנדרטאות שהוקמו לזכר גיבורי הקונפדרציה כג'פרסון דיוויס, מנהיג מדינות הדרום בזמן מלחמת האזרחים או גיבור אותה מלחמה, הגנרל רוברט אי. לי. אולם בית הכנסת בקליפורניה אינו היחיד בהיסטוריה של יהדות ארה"ב שביקש לכבד את היהודים מבין ראשי הקונפדרציה.
בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, מספרת שרי רבין, חוקרת תולדות יהודי אמריקה, הנטייה הכללית בארה"ב הייתה להצניע את ההיבטים השליליים של הקונפדרציה, זאת לצד התעניינות גוברת במלחמה עצמה. לכן, הוסיפה, היהודים באותה התקופה העלו על נס את בנג'מין ופועלו. במאה ה-19 אפילו פורסם ספר ילדים שבנג׳מין גיבורו.
"הייתה תחושה כללית של הכרת תודה למי שמשרת את המדינה והיהודים רצו ליטול חלק בכך", אמרה רבין, שמתמחה בלימודי יהדות במכללת אוברלין. "ידוע על יהודים ממדינות הדרום וגם ממדינות אחרות בארה"ב שראו בג'ודה בנג'מין מופת לתרומת היהודים למדינה וראו בסיפורו דרך ליצור תחושת שייכות", היא הוסיפה.
אבל סיפורו של בנג׳מין אינו בדיוק מופת של קבלה ושייכות.
בתוך הקונפדרציה היו רבים שפסלו אותו בגלל יהדותו, והוא עצמו מעולם לא הבליט את אמונתו הדתית או התהדר בה. בנג׳מין נשא אישה קתולית, גידל את ילדיו כקתולים ולא היה מעורה במוסדות היהודיים. לאחר המלחמה נמלט לבריטניה.
"בימי מלחמת האזרחים, הוא היה לגמרי מרוחק מהחיים היהודיים המאורגנים או מכל מחויבות יהודית", סיפרה רבין. "מי שהטיח בפניו את דבר יהדותו היו אלה שלא אהדו אותו".
במקרה של בית הכנסת בקליפורניה, התגובה הראשונית לתלונתו של ווטאן על הכללת בנג׳מין בחלון ההנצחה, הייתה דומה לזו של רבים בדרום האמריקני לדרישה להסרת פסלים. ראשי הקהילה הסבירו שהקיר משמש ככלי חינוכי ולא כהבעת עמדה לגבי בנג׳מין ומעשיו.
ווטאן קיבל את הגזירה אבל טרח לצאת ולהרצות בבתי ספר יהודיים על בנג׳מין ועל חלקו במלחמת האזרחים. אולם אחרי הפגנת הימין הקיצוני בשארלוטסוויל באוגוסט 2017, הפגנה שהתארגנה בגלל הכוונה להסיר את פסלו של הגנרל לי, פנה ווטאן שוב לראשי בית הכנסת בבקשה למחוק את שמו של בנג'מין מהקיר.
זה לקח זמן, ולא מעט ישיבות ודיונים, אבל בסופו של דבר הסכים בית הכנסת להקים צוות שיבחן את העניין. שמו של בנג׳מין, כך הוסכם עוד, יכוסה בנייר דבק עד שיושלם הדיון. מספר חודשים אחר כך, יצר בית הכנסת קשר עם אמן כדי שיחליף את השם על הקיר.
"התעורר פולמוס שלם לגבי ההסרה של השם – השמות היו חרוטים בזכוכית – ואז, יכול לקרות שמישהו שהיום נחשב לגמרי בסדר עלול להתברר בהמשך כלא בסדר", אמרה ויסיאלובסקי. "האם משום כך כדאי להסיר את כל הקיר? האם להסיר כי אנו עשויים בעתיד לגלות שעלינו לבצע עוד שינויים אם יתבררו דברים שאינם הולמים את ערכינו כארגון?"
בסופו של דיון החליטה הקהילה לא לסלק את כל הקיר אלא להחליף שלושה חלונות שעליהם שמות שנחשבים לבעייתיים, וכל זאת בעלות של 7500 דולר. יחד עם בנג'מין, הוחלט להסיר גם את שמו של הרב שלמה קרליבך, המוסיקאי היהודי שנפטר ב–1994, ושל השחקן דסטין הופמן, מפני ששניהם הואשמו בהטרדה מינית על ידי מספר נשים. במקרה של קרליבך ההאשמות פורסמו אחרי מותו.
הקהילה ניצלה את הזדמנות כדי להוסיף לחלונות ההנצחה נשים נוספות. את השמות שהוסרו יחליפו שמותיהן של דבורה הנביאה, של המוסיקאית היהודייה דבי פרידמן ושל רגינה ג'ונאס, האישה הראשונה שהוסמכה לתפקיד רב.
"אם תצוץ שוב סוגיה כזאת או סוגיות שונות אחרות , נצטרך להתמודד איתן לפי ערכינו, שהם לחלוטין ולגמרי ברורים בכל הנוגע לצביון שאנחנו רוצים לשוות לעצמנו, ולסוג המסר שאנחנו רוצים להעביר לעולם בנוגע לחשיבות הפרט והצדק והשוויון החברתיים", ויסיאלובסקי אמרה.
במבט לאחור, ווטאן סבור שהתהליך ארוך-השנים נתן לקהילה הזדמנות לזקק את ערכיה ולהגיע להחלטה בצורה מושכלת. זה גם המחיש לו עצמו עד כמה התמודדות עם זכרון היסטורי היא עניין טעון. "קל למישהו מצפון קליפורניה להסתכל לדרום ולומר – זה הם ולא אנחנו", הוא אמר. "קשה לחולל שינוי. כדי להשתנות אסור לחשוש מלהכיר בכך שאולי קודם לכן לא פעלת כשורה".
