(JTA) – כשאנזי טאנר השתתף בטקס הבדלה מקוון בשבת האחרונה, העיר שלו – מיניאפוליס – נקרעה לגזרים זה הלילה החמישי, בעקבות הריגתו של ג׳ורג׳ פלויד, גבר שחור שנחנק למוות אחרי ששוטר לחץ ממושכות על צווארו.
טאנר, עובד סוציאלי המסייע למשפחות להט"ב חסרות בית, אמר שהטקס – אותו ארגנו מספר קבוצות הפועלות למען צדק חברתי – העביר מסר עוצמתי ליהודים שחורים כמוהו.
"בזמן שהקהילה היהודית מחפשת דרכים איך לתמוך בקהילה השחורה, חשוב מאוד שאנשים יושיטו יד גם ליהודים שחורים או ליהודים שצבע עורם אחר ויבינו שאנחנו כאן", אמר טאנר. "אנחנו צריכים את הקהילה שלנו."
יצרנו קשר עם יהודים לא–לבנים כמו טאנר, כדי להבין כיצד הם חשים ברגעים המאתגרים האלה ולשמוע את המסר שלהם להקהילה היהודית. הנה מה שהם אמרו לנו.
אפריל בסקין היא יועצת גיוון ומנהלת זרוע הצדק האתני ב'שולחן עגול לצדק של החברה היהודית'.
"באופן אישי, במונחים של האנרגיה שלי כרגע, אני פשוט מותשת. לראות את כל הסבל, במיוחד כשאנשים יוצאים לרחובות ללא תכנית או ללא היערכות הולמת (רשת של חברים, מובילי צעדות, מידע על סיוע משפטי וכו'). אנשים שנטו לבקש מחסה במהלך המגפה החמורה ביותר שראינו במשך מאה שנים, מוצאים עצמם מוכרחים לנקוט בפעולה – תוך כדי שהם מסכנים את עצמם ואותנו. אבל נראה שמה שהם חושבים זה, 'איך אנחנו יכולים לא להתייצב?'. כמנהיגה בתחום הצדק היהודי החברתי, יש בי דאגה פנימית ובסיסית לרווחתם של האנשים ברגע הזה – רגע שבו אנשים מעורערים בגלל החרדה המוגברת שכבר הייתה פה והלחץ בגלל המגפה. עבור אנשים שחורי עור, בין אם במודע או לא, תחושת האימה שאנחנו מרגישים, מתי זה יקרה למישהו שאנחנו מכירים, מישהו בעיר שלנו, לנו?
אני מקבלת הודעות פרטיות ששולחים לי יהודים לבני–עור. בהרבה מהן נכתב "מה אנחנו יכולים לעשות" ועם הזמן אני מקווה שנוכל לקדם את הידע והחינוך הקולקטיבי שלנו כך שהתוכן [של ההודעות] יהיה יותר 'אני לומד בצורה פעילה מאנשים לא–לבנים והנה מה שאני עושה', או 'אלו הדברים שאני שוקל לעשות, אני נוטה בעיקר למעשה שכזה, האם זה נשמע כמו משהו שעומד בקנה אחד עם החזון שלך?'
למרות זאת, זה צעד קדימה והוא טוב, אבל הוא דורש יותר מאיתנו, כיהודים שצבע עורם אינו לבן– לא רק להבין איך לשמור על העבודות שלנו ולטפח מנהיגות ואקטיביזם בעת הזו, אלא גם לתמוך ולהתמודד עם עבודתם של יהודים שצבע עורם לבן בתקופה שבה רבים מאיתנו מצויים בטראומה. אבל זו היא התקדמות, ואני אעדיף שאנשים יושיטו יד, בצורה הכי טובה שהם יודעים, מאשר שישארו אדישים וחסרי פעולה או משותקים מפחד."
ג'ינה גרין עובדת בקהילה היהודית ובזרם הפרוגרסיבי, וחברה בהנהגת 'היוזמה ליהודים שצבע עורם שחור', 'השולחן העגול לצדק של החברה היהודית' ו'עמיתי מחקר פוליטיים'.
״הרגע הנוכחי, עבורי, הוא רגע של אבדן תחושה. הצטרפתי לשאר העולם בתחושת זעם וכעס קצת באיחור, כי התכוננתי לשבועות בדיוק כשהעניינים במיניאפוליס הגיעו לנקודת רתיחה ביום חמישי. הלכתי להדלקת נרות באותו הערב עם תחושה כבדה ובחרדה, כי לא ידעתי מה יהיה המצב במוצאי השבת יומיים מאוחר יותר. כל החג הייתי על הקצה. ההקשבה לבני היהודי בן ה-16 שעורו שחור, קורא במגילת רות ומשחק במשחקי שבועות עם בתי בת ה-5, הסבה לי רגעים של אושר, אבל לא מספיק כדי להרגיע את דאגות נפשי. ידעתי שזה יגיע, אבל לא דמיינתי איך.
הערכתי מאוד את העובדה שעם צאת חג השבועות, הוצפתי בהודעות מאנשים שצבע עורם לבן – יהודים ולא–יהודים – המציעים תמיכה ומשמיעים את קולם. הימים האחרונים היו מתישים, אבל האמת היא שחמש השנים האחרונות היו מתישות, ו-400 השנים האחרונות היו מתישות. כל בן אדם שחור עייף.
מה שאני מבקשת מיהודים ואנשים לבנים הוא שתמשיכו להתקשר, תמשיכו לכתוב ולשאול לשלומי, ולכל שאר האנשים השחורים שאתם מכירים. תתקשרו ותכתבו גם ליהודים ולאנשים לבני העור האחרים שאתם מכירים: תשאלו אותם מה הם עשו היום כדי להיאבק בעליונות הלבנה. תנו להם שלוש אפשרויות לתרום, שלושה אנשים שצבע עורם שחור ללמוד מהם; שלושה שיעורים חדשים ללכת אליהם או ספרים לקרוא. אסור להשאיר את המאמץ להעמיד את העליונות הלבנה במקומה על כתפיהם של אנשים שחורים בלבד. כולנו צריכים את כולנו. וכל בן אדם שעורו שחור חש עייף.
אני גם רוצה לראות את הקהילה היהודית מאמצת חשיבה רדיקלית. לפני חודש, אנשים הצביעו על השינוי הגדול שהמגפה אפשרה. שינויים קיצוניים בעבודה, בציפיות, באיכות אוויר. אבל גזענות היא מגפה אמריקנית כבר 400 שנים, והיא תפאורת הרקע של המגיפה הזו, שגוזלת את חייהם של אנשים שחורי עור בצורה לא פרופורציונלית. ישנם פתרונות שאנשים שחורים מציעים כבר שנים על מנת לתקן את העוולות המערכתיות של אומה שאנשים שחורים בנו כעבדים: פיצויים; הבטחת הכנסה אוניברסלית בסיסית; שחרור המוני מבתי המאסר; ביטול מימון למשטרה.
פטישים ומסמרים לא יספיקו כדי לבנות את מה שדרוש לנו כדי לשגשג – אנחנו צריכים דחפורים ומלגזות. אמצו את האפשרות הרדיקלית, ועזרו להפוך אותה למציאות.
אני גם מלאת תקווה, למרות החשש שזה עלול להשמע כאילו אני מגמדת את הסכנה, את הדאגה ואת הפחד והחרדה. ארצות הברית מתפרקת, בכאב, באופן גלוי לעין, אבל אפשר לתקן אותה. באמריקה תמיד היו קווי שבר מהם יכולנו ללמוד ולהשתפר. אולי כעת נוכל ליצור כאם את המקום שיכיל את כולנו״.
ייץ ג'ורדן הוא המייסד של 'טרייב הראלד', הוצאה לאור ליהודים שצבע עורם שחור, ואמן היפ הופ המוכר גם כ'וואי–לאב'.
"איך אני מרגיש? חרדה. זה מה שאני מרגיש. היה לי התקף חרדה ביום שישי. אני חי 'בשכונה', אני חי בבושוויק, אז אני לא ממש נמצא גיאוגרפית בקהילה היהודית, אבל אני יודע שמישהו נורה בשישי למשל, לא רחוק מאיפה שהייתי ואני פחדתי לגבי מה תהיה התגובה, האם שוטרים יגיבו והאם יהיו מחאות בשכונה שלי?
גם בקהילה היהודית, זה סוג המאבק שאני עובר: "זה לא קרה אחרי השואה, למה אנשים שחורים מתנהגים ככה?" אני צריך להסביר שוב ושוב לאנשים שלא תמיד רוצים להקשיב.
אני מרגיש את נוכחותו של השסע שמחלק את אמריקה בקווים אידיאולוגים, חוצה את הקהילה היהודית… לא משנה איזה אחוז של יהודים אורתודוקסיים תומכים בטרמפ, אתה רואה את זה יותר מהאנשים האלו. כשאנחנו אומרים 'הקהילה היהודית' בכלליות זה מכיל גם אנשים כמו JFREJ [יהודים למען צדק אתני וכלכלי] וגם 'הקול היהודי לשלום' ושאר ארגונים, אבל בעולם האורתודוקסי, בצד של תומכי טרמפ, אני שומע את הסוג הזה של הדיבורים. ואני רואה את זה, ומתמלא זעם מהעדר הידע ומהאדישות כלפי אנשים שחורים. יש הרבה אנשים שבאמת לא יודעים, ועבור רבים הסוגיות האלו חדשות מאוד. במיוחד אצל יהודים חרדים, למשל, זה פשוט לא חלק מהשיחה בשולחן השבת – ברוטליות משטרתית, אי שוויון, גזענות מערכתית. ועדיין יש אנשים שפשוט מפגינים אדישות.
ג'וליאן ראשון היא מומחית גיוון ומנהלת רווחים (CRO) ב'טרייב הראלד' מדיה.
"אני אסירת תודה על בעלי ברית אמיתיים, שמבינים שזה לא הזמן לשים את החוויות שלהם במרכז. אני אסירת תודה על בעלי ברית אמיתיים, שמבינים שהחוויות שהם ואבותיהם עברו צריכים לשמש ברגע הזה להזדהות, ושאף אחד אינו מונע מהם את החוויה שלהם כשמבקשים מהם להקשיב וללמוד.
אבל, אם עוד יהודי אחד לבן ינסה להגיד לי היום שהוא לא נהנה מזכות היתר של האדם הלבן (לא שהם אינם לבנים, אלא שאין הם נהנים מזכות היתר של האדם הלבן) כי הם יהודים/ כי השואה/ כי יהודים נפלטו מבתי ספר, אני עלולה לאבד את דעתי. אני לא צריכה להתמודד עם אנשים שאומרים לי שהסיפור שלי (החלק שנוגע לשחור) לא קיים בגלל שהסיפור שלי (החוויה האשכנזית) קיים. אבל אני קיימת. ואני מרגישה בטוחה שחלק מהסיבה שאלוהים שם אותי בעורה של יהודייה ממוצא אתני מעורב, צאצאית לניצול קינדר–טרנספורט, של לוחם במלחמת העולם ה-2 שנפלט מהגימנסיה שלו בהמבורג על היותו יהודי, ושל שני שחורי עור דרומיים מווירג'יניה, היא כדי לעזור לנו כאנשים להתמודד עם שנאת החינם שלנו ולקחת אחריות על היותנו אור לגויים בעזרה, לא בסגירת שורות, ובדחיית כאבם של אחרים בגלל הטריות של כאבנו.
ההתמחות שלי היא בעידוד שיח נוקב בעניני גזע. עם זאת, בימים מסוימים, אני גם סתם מישהי שיושבת מאחורי מקלדת בפייסבוק, שיצאה מיום המנוחה שלנו רק כדי לגלות שהעולם שלנו עלה בלהבות, ואני מסתכלת על העור החום היפיפה של בתי ושל הוריה, ואני פשוט כועסת ומפחדת. עבדתי כל כך קשה לנהל את השיחות האלו עם הרבה חסד, למרות הרגשות העזים והמורכבות של העניין. ביום שבו זה לא נוגע למורכבות, אלא לעיבוד הרגשות ולאבל על מוות של ממש, האם תוכלו בבקשה לנהוג כלפיי באותה מידה של חסד?"
ישעיה רות'שטיין הוא רב ממוצא מעורב המכהן כרב הבית בארגון 'חזון'.
"במוצא שלי משני הצדדים יש המון כאב של הזרה ודיכוי. ברגעים כאלה קשה לפעמים לעבד את כל מה שקורה, אבל זה זמן שבו מצופה ממך לעמוד ולדבר, אז אני מנסה למצוא את הקול שלי בכל יום.
מצד אחד, אני מרגיש חסר מנוחה ומתוסכל ונמאס לי. אני חושב שכמו כל אחד שקורא או רואה את החדשות, אני מתוסכל כי לכל כך הרבה אנשים לא אכפת מספיק, או אכפת להם מהצד או מבחוץ. אז יש לי את אותן רגשות אבל אני מסתכל עליהן מהצד החיובי, אני חושב שהרגע הזה קורא לכולנו כאמריקאים להתייצב למשימה.
אם יכולתי לומר בקצרה מה לדעתי על הקהילה היהודית לעשות, הייתי רוצה שלכל קהילה תהיה פלטפורמה לחינוך ולדיון בנושא גזע, בפרט בקהילה היהודית. הייתי רוצה שיהיו מסגרות לדיון, מפגשי פסגה, ימי לימוד. הייתי רוצה שכל קהילה תתגייס לעשות קמפיין חינוכי בנושא שוויון גזעי ומודעות אתנית ורגישות למוצא, כך שנוכל למצוא גשר להבנה ופרספקטיבה דרך ההיסטוריה, דרך ידע של העבר, כך שנוכל להטיב ליצור גשר חזק ובריא יותר לעתיד".
אנת'וני מרדכי צבי ראסל הוא מוזיקאי המשלב מוזיקה יידישאית מסורתית עם מוזיקה אפריקאית–אמריקאית.
"בוא נדבר בכנות כאן, יהודים אמריקאים: אתם חיים במדינה ישנה, בין אם אתם בוחרים להכיר בכך או לא. האלימות בחסות המדינה שהונחתה על הקהילות השחורות התרחשה בגטאות שאת שמם אתם הוגים בקלות, בעיירות שבהן אתם מבקרים ללא עזרת מדריך טיולים ובערים בהן אתם גרים מבחירה, לא מכורחו של חוק שבות.
אז, מי אתם בנרטיב הזה, במדינה הזו שאין אפשרות אמיתית להימלט מפניה, המדינה הזו שלכם, המנהיג חסר הלב שלכם, שידיו רטובות מדם ילדים ופליטים? חיל הפרשים, שומר בשמכם על "סדר" בקרב אנשים שעצם קיומם במשך מאות שנים הוגדר כמפר סדר.
סולידריות כלפי אנשים שעורם שחור לא מצריכה להפעיל דמיון היסטורי. אתם כאן. אנחנו כאן. אתם יודעים מה לעשות. תעשו את זה. עכשיו."
תמה סמית' היא כותבת ומנהלת הפיתוח המקצועי ב-"18Doors", ארגון למשפחות השייכות ליותר מדת אחת.
"אני רותחת בנוגע לג'ורג' פלויד ועל זה שהוא לא הראשון ולא האחרון, ושהיה צורך ברצח כל כך שערורייתי כדי להוציא אנשים לרחובות ככה, ולגרום להרבה אנשים להתעורר למה שקורה, לרוע המזל, לעתים תכופות מדי.
יש בי גם הכרת תודה עמוקה על הרגע שאנחנו נמצאים בו, כל כך הרבה אנשים שלא דיברו בעבר משמיעים עכשיו את קולם.
ככל שזה נוגע לקהילה היהודית, מספר האנשים שהתבטאו בפומבי או יצרו קשר באופן אישי כאנשים שאכפת להם ושרוצים לוודא שיהודים אחרים שצבע עורם לא לבן מרגישים בסדר עכשיו הוא עצום. בכנות, קיבלתי הודעות מאנשים שלא התכתבתי איתם אף פעם מעבר לציוצים ציבוריים, פשוט יוצרים קשר כדי לשאול 'את בסדר'? זו הכרה שבמובנים רבים הגיעה לרמה חדשה.
זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה. זו כן הפעם הראשונה שקיבלתי הודעות מכל כך הרבה אנשים, שזה ממלא אותי תקווה לקיומה של קהילה עם שורשים שנמצאת שם כדי לספק תמיכה הדדית, וזה ענקי. יש מקהלה גדולה בקהילה היהודית שרוצה להשמיע קול, וזה ענק. והעובדה שאנשים מגיעים למחאות, אני לא יכולה להגיד עד כמה זה חשוב לראות את זה.
אנזי טאנר הוא עובד סוציאלי במיניאפוליס התומך במשפחות להט"ב שאין להן קורת גג.
"אתמול, אירחנו הבדלה ונשאתי דברים, ומה שחשוב באמת עבורי הוא שיהודים לא לבנים היו מדהימים בימים האלה בתמיכה שלהם. זה הפך את הימים האלה ליותר נסבלים.
אני אומר את זה כי בתקופה הזאת, חשוב מאוד שהקהילה היהודית, שמחפשת דרכים לעזור, תושיט יד ליהודים שעורם שחור או בצבע אחר ויבינו שאנחנו כאן ושאנחנו צריכים את הקהילה שלנו.
והדבר השני הוא: האמינו לנו. כשג'ורג' פלויד אמר 'אני לא יכול לנשום', לא האמינו לו. כשאישה שחורה אומרת לרופאים ולאחיות שהיא סובלת בלידה, הם לא מאמינים וזו הסיבה לשיעור תמותה גבוה יותר. אנחנו לא רוצים להידרש לשכנע את כולם כשאנחנו חווים גזענות בקהילות שלנו. אנחנו רוצים שיאמינו לנו. וברגע הזה, עכשיו, ממש חשוב, שתהיה יכולת להאמין לנו.
כשאנחנו אומרים שנבחרי הציבור שלנו אינם עושים את העבודה הכי טובה שהם יכולים לעשות, אנחנו רוצים שיאמינו לנו. אנחנו לא רוצים שיגידו לנו שהם עושים את המיטב שהם יכולים, כי אנחנו נמצאים כאן זמן רב מדי והערים שלנו ממש בוערות ואנחנו צריכים שאנשים יאמינו לנו ויתמכו בנו.
ותושיטו יד ליהודים שצבע עורם אינו לבן, כולל שחורי עור, בקהילות ומחוצה להן, הממתינים יותר מדי זמן בדרך. זה לא רק בן אדם אחד, זה כל האנשים השונים האלו והדברים השונים. כל זה מתוך תקווה שתתאפשר לנו מציאות אחרת".
אוון טריילור הוא מחנך, אקטיביסט ובקרוב יתחיל לימודי רבנות
"כרגע, יהודים שחורי עור מתאבלים. אנחנו אבלים על ג'ורג' פלויד, ברונה טיילור ואחמוד ארברי. אבל אנחנו מתאבלים על חיים כה רבים, חייהם של שחורי עור, שנלקחו מהעולם הזה מוקדם מדי בגלל גזענות מערכתית ואכזרית. והכאב הזה לא הולך להיעלם מחר, או בשבוע הבא, או בחודש הבא. הוא הולך להישאר למשך דורות. ואם אנחנו רוצים עולם טוב יותר, עלינו לשנות את המערכת.
אני אסיר תודה על כך שכל כך הרבה בעלי ברית יהודים לבנים יצרו קשר, ניחמו אותי, תמכו בי לא רק במשך השבוע האחרון, אלא במשך שנים. ועכשיו, אנחנו צריכים יותר מאחינו לבני העור, ויותר מהמוסדות היהודים שלנו – אנחנו צריכים תמיכה, בעלי ברית, משאבים ואסטרטגיות למאבק בגזענות בקהילה שלנו, ובעולם. כולנו נבראנו בצלמו של אלוהים – הגיע הזמן לבנות את הקהילה היהודית והעולם שהופך את תורתנו למציאות בימינו".
שירה הנאו סייעה בהכנת הכתבה.