כנער, אריה מרווזי הכיר רק אדם אחד שיצא מהארון בקהילת היהודים יוצאי-איראן בה גדל בלוס אנג׳לס. אותו אדם הוחרם על ידי בני משפחתו. בבית ובקהילה, שמע מרווזי לא פעם בדיחות והערות הומופוביות, גם על ידי חבריו, מפי קרובי משפחה בארוחת שבת – ופעם אחת שנצרבה בזיכרונו – בדברים שנשא הרב של בית הכנסת שלו.
לכן בכיתה ו׳, כשמרווזי הבין שהוא גיי, הוא הרגיש "לגמרי בודד״, כדבריו.
"בכנות, ממש האמנתי שלעולם לא אוכל לצאת מהארון ולחיות חיים מלאים כיהודי-פרסי בין חברים, משפחה וכחלק מהקהילה", הוא אמר.
אבל מאז השתנה הרבה.
בחודש מארס האחרון ישב מרווזי מול קבוצה של כמאה משתתפים במשרדי מועצת העיר של מערב הוליווד ושיתף עם הנוכחים את סיפור יציאתו מהארון. הנוכחים ציינו את יום השנה החמישי למצעד הגאווה הפרסי, יוזמה שמרווזי מוביל עבור קבוצת הלהטב"ק היהודית, "ג'יי.קיו. אינטרנשיונל".
בדרך כלל, חודש הגאווה הפרסי מסמל את פתיחת חגיגות הגאווה בלוס אנג׳לס, אבל השנה הייתה זו פתיחה ללא המשך, מכיוון שכל האירועים שתוכננו לשבוע שאחר כך בוטלו בגלל התפשטות מגפת הקורונה.
מרווזי, בן 33, כינס לרגל האירוע פאנל של דוברים המייצג פנים מגוונות של הקהילה: גבר בלבוש דראג דיבר על חווית היציאה שלו מהארון כגיי ועל ההתנסות בגבולות מגדריים, ואישה בגיל העמידה סיפרה על התמודדותה עם היציאה של ילדה מהארון כטרנסג'נדר. בין הדוברים היתה גם אימו של מרוזי, אחת מקבוצה של הורים מהקהילה היהודית-איראנית בעיר ששיתפו את הנוכחים בדרך שעברו לקראת קבלה של ילדיהם.
הקהל הריע בקול כשהדוברים סיפרו על יציאתם מהארון, ודממה נפלה כאשר מטפל הקריא מכתב מאם שבנה הגיי התאבד.
האירוע ממחיש את השינוי שעברה בשנים האחרונות קהילת יוצאי איראן, הידועה בשמרנותה ובקשרים ההדוקים בין חבריה.
"ישנם נושאים שהיו בגדר טאבו. הם משתנים במהירות. הקהילה משתנה. אנשים בקהילה שלנו יוצאים מהארון ובהתחלה, יש הלם, אבל אז מבינים שזה אותו בן אדם, אז מה אם העדפתם המינית שונה?״ אמר סאם קרמניאן, בן 64, אחד המנהיגים הוותיקים בקהילה המשמש גם כיועץ בכיר לפדרציה היהודית האירנית-אמריקנית.
בין הדוברות באירוע הייתה גם מסטנה מוגהדם, עובדת סוציאלית ממוצא איראני-אמריקני שסייעה במסגרת עבודתה למאות בני קהילת הלהטב"ק ממוצא איראני בלוס אנג׳לס. ב-2015 כשהקימה לראשונה קבוצת תמיכה להורים ממוצא איראני לילדי קהילת הלהטב"ק, היא בקושי הצליחה לגייס הורה אחד. כיום, הקבוצה מונה יותר מ-50 חברים. "אני חושבת שהקהילה מוכנה יותר לבוא בראש פתוח ועם לב פתוח ובאמת להקשיב ולשמוע את הסיפורים, ולדעתי זה מה שהוביל את השינוי הכי גדול", סיפרה מוגהדם.
יהודים ממוצא פרסי התיישבו בלוס אנג'לס – המכונה בצחוק טהרנג'לס – בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשנמלטו מאיראן בעקבות המהפכה האיסלמית. כיום חיים באזור כ-50,000 יהודים ממוצא פרסי – הריכוז הגדול ביותר מחוץ לישראל. הקהילה משגשגת ומשמשת בית לעשרות בתי כנסת, חנויות מכולת כשרות, וארגונים קהילתיים יעודיים.
אופייה המסוגר של הקהילה היהודית-פרסית אפשר לה לפרוח בלוס אנג׳לס מבלי לאבד את תרבותה הייחודית. אבל אותו אופי מסוגר הוא גם מה שהקשה לא פעם על יהודים פרסים בני קהילת הלהטב״ק לצאת מהארון.
"אני חושב שרבים מאתנו, בני קהילת הלהטב"ק ממוצא פרסי, נאבקים עם המשמעות של השתייכות לחברה סגורה מאוד, שבאופן מסורתי התייחסה אל הזהות שלנו כמקור לבושה״, אמר מרווזי.
בסתיו 2015, מרווזי הפך לפנים של התופעה, כשיצא מהארון כגיי בסרטון בפייסבוק. ההכרזה שלו זכתה להדים בקהילה והסרטון זכה ליותר מ-35,000 צפיות. למרות שחלפו מאז שנים, מרווזי עדיין מקבל מדי שבוע הודעות מאנשים שראו את הסרטון ומבקשים להתייעץ עמו.
כמה חודשים לאחר יציאתו הפומבית מהארון, הוא התחיל לעבוד במשרה חלקית ב"ג'יי.קיו. אינטרנשיונל" ובהמשך הצטרף לשורות הארגון במשרה מלאה. הקבוצה מארגנת ארועים תרבותיים, חברתיים ודתיים ליהודים צעירים מקהילת הלהטב"ק ומקבלת נוער קוויר בני דתות אחרות.
בחודשים האחרונים, כשהמגפה כפתה הסגר ובידוד על תושבי העיר, הקו החם של "ג'יי.קיו אינטרנשיונל" רשם מספר שיא של פניות. הסיבה, סבור מרווזי, היא שבני הקהילה איבדו את המקום לבטא את עצמם מרגע שנאסר עליהם לעזוב את בתיהם. "אנו עדים לעלייה ברמות חרדה ודכאון, וכן לקשיים רגשיים ונפשיים", הוא הוסיף.
הקבוצה נאלצה לבטל כמה מתכניות הגאווה הפרסית, שהיו אמורות להמשך אל תוך חודש מארס, אבל קיימה מספר אירועים וירטואליים כדי לספק תמיכה ולשמור על תחושת קהילתיות.
מוגהדם, המטפלת המייעצת לחברי קהילת הלהטב"ק, אמרה כי העובדה שהיהודים יוצאי איראן רואים ערך מיוחד בקולקטיביות ובהליכה בתלם, עלולה להקשות על בני הקהילה ביציאתם מהארון.
"כל דבר שמבחין ומייחד אותך לעומת כלל הציבור מקבל יחס של טאבו, כך שכל העדפה מינית שונה מסטרייט היא בהכרח משהו שמסתכלים עליו בתור טאבו וכמשהו לא נורמלי", היא אמרה. "ואז יש הרבה מקרים שבהם בגלל הבושה וההקטנה, חברי קהילת הלהטב"ק נדחפים עוד יותר לשוליים".
כאשר ילדים יוצאים בסוף מהארון, סיפרה מוגהדם, ההורים מנסים לא פעם לדחוף אותם לקבל טיפולי המרה. השיטה, שהופרכה ושמוכרת כעת כפוגענית, משלבת טיפול נפשי ולפעמים אפילו מתן הורמונים, בנסיון לשנות את המיניות של המשתתפים. אבל גם זה משתנה.
עד לפני חמש שנים, בערך 70% מהמטופלים של מוגהדם נשלחו על ידי משפחתם לטיפולי המרה. כיום המספר עומד על בערך 40-50%. מוגהדם אומרת שחלק מהשינוי מגיע כי הילדים מודעים יותר לבעייתיות של טיפולי המרה ומסרבים לשתף פעולה.
השינוי מורגש גם במישורים אחרים. ב-2014, ייסדה ניקול נאופרבר את "חיה" ביחד עם שני חברים, כדי לעודד דיון בסוגיות שהקהילה בורחת מהן באופן מסורתי.
הרגשתי שיש מרכיב חסר בקהילה שלנו, שיש מחסור משמעותי בשיח ובפתיחות לשוני", סיפרה נאופרבר, בת 30. "אני חושבת שהיה מרכיב של בושה ופחד בקהילה שלנו שלא אפשר לאנשים לבטא את מי שהם באמת".
הארגון החל לקיים מפגשים חודשיים, שהפכו מאז לשבועיים, ובהם מדברים חברי הקהילה היהודית-פרסית על נושאים שעד אז לא זכו לדיון פתוח, כמו קהילת הלהטב"ק, סקס ובריאות נפשית.
בהמשך השנה מתכוון הארגון לקיים את ״פסגת הטאבו״ השנייה, אירוע שמכנס למעלה ממאה יהודים פרסיים לדון בסוגיות שבדרך כלל נחשבות לאסורות. (המפגש נקבע תחילה למארס, אך נדחה עקב נגיף הקורונה).
הרעיון למפגש הפסגה נולד במוחם של בוגרי תכנית התמחות מטעם ארגון "אחרי 30 שנה", המעודד פעילות אזרחית בקרב יהודים פרסיים. הראשונה התמקדה בסוגיות להבטב"ק, דימוי גוף ודייטינג. השנה, הפסגה תוקדש לסקס.
"אני חושבת שאנשים מוכנים לזה ואנחנו מוכנים לקיים את השיחות האלה", אמרה נאופרבר.
סאם יברי, נשיא ואחד המייסדים של "אחרי 30 שנה", אמר כי חברי הקהילה הצעירים הם שמקדמים את שבירת האיסורים הישנים. "זה שינוי בין-דורי", אמר ייברי. "לקח המון זמן, אבל השיחות האלו מתרחשות. ישנה פתיחות חדשה לשבירת האיסורים".
ועדיין, הדרך עוד ארוכה.
באירוע נופש של "ג'יי.קיו. אינטרנשיונל" שהתקיים לאחרונה, רק מחצית מהמשתתפים הרגישו בנוח להשתתף בתמונה קבוצתית.
מוגהדם מספרת שכמעט כל אחד מהמטופלים שלה שקל התאבדות בשלב כלשהו של חייו.
"האנשים במקומות שלנו שמחים באופן יחסי והחיים שלהם השתפרו בשיעור של פי עשר, פי מאה ואפילו פי אלף", אמרה אמנדה מהדהי, פעילת להטב"ק בת 33. "ישנם סיפורי הצלחה, השינוי מורגש והתשתית הוקמה, אבל, זה לא אומר שאין בעיות. הרכילות עדיין אלימה. עדיין יש אנשים הכלואים בלית ברירה בארון".
