(JTA) – השבועות האחרונים היו בהחלט לא פשוטים עבור ביז'י ברהאני.
המסעדה הישראלית-אתיופית שלה, "קפה ציון", כבר עמדה מול קשיים כלכליים אחרי חודשים של סגירה בשל מגפת הקורונה.
ואז פרצו המחאות על מותו של ג'ורג' פלויד, ועוררו רגשות קשים אצל ברהאני בת ה-44, שנולדה באתיופיה וגדלה בישראל.
שני הדברים נראו לה זהים, באופן מוזר.
"הקורונה היא מחלה, נגיף. אלימות המשטרה וגזענות הן גם מחלה שעלינו לעקור משורש", היא אומרת. "אז הן הולכות יד ביד. אנחנו אמנם נאבקים כעת בקשיי ההישרדות בענף המסעדנות, אבל מבחינתי, חשוב לי מאוד שקולי יישמע ולצאת להפגין".
ביום ראשון היא החליטה להצטרף להפגנה מקומית עם בעלה ושני ילדיהם. המשפחה, עטויית מסכות, צעדה במשך שעות ברחובות שכונת הארלם במנהטן.
שוחחנו עם ברהאני ועם יהודים אחרים שהשתתפו במחאות בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, האזרח השחור שנהרג על ידי שוטרים לבנים במיניאפוליס.
בעלת מסעדה מהארלם ובתה חשות העצמה
"כשחורה, רעיה, אם ואחות רציתי להפגין את התמיכתה שלי ולהיות שם כדי לעצור את אלימות המשטרה נגד גברים שחורים ונגד שחורים בכלל. זה חייב להיפסק", אומרת ברהאני, בעלת המסעדה האתיופית בניו יורק.
ברהאני, הפעילה בקהילת יהודי אתיופיה בעיר, מספרת שגם חברים אחרים בקהילה אחרים הצטרפו למחאות בשכונותיהם. "היות שאנחנו שחורים ויהודים, אנחנו חלק מהחבילה הזאת, אז אנחנו חייבים להיום שם בכל מחיר", היא אמרה.
בתה, אלם ג'ון חושבת כמוה. זאת הייתה הפעם השנייה בלבד שהנערה בת ה-14 משתתפת בהפגנה. "זה היה מאוד מרגש", אומרת ג'ון. "זה היה עוצמתי, להיות בחברת המון אנשים שחושבים שאנחנו צריכים להיות שווים, שאסור להתייחס אלינו בזלזול. זאת הייתה חוויה שאף פעם לא הרגשתי כמוה".
המצעד למען צדק גזעי עוררו אצלה מחשבות על זהותה כשחורה והן על יהדותה.
"כשהשתתפתי בהפגנת המחאה חשבתי בעיקר על עצמי כשחורה ועל איך צריך להתייחס אלי כמו לכל בן אדם. התרכזתי בזה", היא מספרת ." באמת חשבתי גם על הזהות היהודית שלי. אני גם שחורה וגם יהודייה אז מסתכלים עליי כאילו אני פחות שווה. אני נערה שחורה יהודייה באמריקה".
יהודייה צעירה ממוצא פרסי מעוררת שיחות על גזע בקהילה
רייצ'ל סומך לא הייתה מרוצה ממקצת הדברים ששמעה בקהילה היהודית האיראנית המלוכדת בלוס אנג'לס, בנוגע למחאות על הריגתו של פלויד.
היו כאלה שלא סברו שהכרחי לשים קץ לגזענות כנגד שחורים. אחרים הסתייגו מפרסום מ–2016 של תנועת Matter Black Lives (חיי שחורים נחשבים) שבו האשימו את ישראל ב"רצח עם" כלפי הפלסטינים.
"רבים חושבים שעלינו לומר 'חיי כולם נחשבים׳ או שאנחנו צריכים לחשוב שישראל היא סיבה מספקת לכך שלא נתייצב להפגנות עכשיו. אבל אני יודעת שזה לא נכון – בשמי ובשם יהודים איראניים רבים אחרים", אומרת סומך, המייסדת בת ה-28 של ארגון Swipe Out Hunger (לחסל את הרעב) – עמותה שפועלת לפתור את בעיות חוסר הבטחון התזונתי בקרב תלמידי קולג'.
"אנחנו מבינים שהשטח כעת בוער ומתנגדים לברוטליות של המשטרה ולתנועת העליונות הלבנה, ואסור לשתוק עכשיו", היא מוסיפה.
סומך אומרת שרבים מהמתנגדים בקהילתה מתמקדים במקרים של ביזה והרס שפגעו בלא מעט מבנים, בכלל זה בתי כנסת וחנויות בבעלות בני הקהילה. אף שגם היא אינה מרוצה מהוונדליזם, סומך מבקשת לרכז את תשומת הלב לסוגיה החשובה ביותר בעיניה: גזענות. ביום שני יצאו היא ועוד ארבעה יהודים איראנים צעירים לסנטה מוניקה לעזור בניקוי המבנים שנהרסו.
"רבים מבני הקהילה מודאגים מהנזק שנגרם לרכוש אבל אנחנו לא רוצים שיתמקדו בזה", היא אומרת. "אמרו לי 'איך את יכולה לתמוך בהם כששורפים את הבניינים שלנו?' וכשמישהו אומר לי דברים כאלה, אני אומרת 'תגיד לי היכן הבניין ואני אלך לנקות'".
ביום רביעי פרסמו סומך וחבריה הצהרת סולידריות עם הקהילה השחורה תחת הכותרת "יהודים אמריקנים איראנים למען צדק לכל הגזעים". היא גם השתתפה ביום רביעי בהפגנה של Black Lives Matter. סומך אומרת שהיא שואבת השראה מהסיפור האישי של משפחתה, שנאלצה להימלט מאיראן בשל רדיפות אנטישמיות.
"הוריי הם שסבלו – הוכו כי הם יהודים, נאלצו לברוח בין לילה ממולדתם, לחיות כאזרחים מדרגה שניה ולפחד תמיד מהממשלה", סיפרה סומך.
"איך אפשר לשמוע סיפורים כאלה ולא לרצות לומר לנכדינו או ילדינו שכשהיינו עדים לאותו עוול במדינה שלנו, שלא חזרו הסיפורים של חוסר התנגדות ומלחמה באי הצדק?"
קולנוענית שחורה יהודייה מוצאת לעצמה קהילה בבוסטון
רבקה פירס היססה תחילה אם ללכת להפגנה. אף שהאישה בת ה-29 היא פעילה נמרצת בתחומים רבים, היא גרה בבוסטון פחות משנה ולא מכירה אנשים רבים באזור.
"זאת לא עיר הולדתי. איש לא מכיר אותי כאן", אומרת פירס ילידת סן פרנסיסקו שמשלימה את לימודיה הגבוהים בבית הספר לתיאולוגיה של אוניברסיטת הרווארד. "מטעמי בטחון אתה לא הולך להפגנות במקום שאינך מכיר, ושאיש אינו מכיר אותך".
אך כאשר שותפיה לתוכנית הלימודים ביקשו ממנה להצטרף למצעד ביום ראשון, החליטה פירס השחורה והיהודייה להצטרף. אבל, היא נזהרה.
"יש לי הרבה ניסיון במחאות במדינות שונות, ואתה יודע שהאלימות עלולה להתפתח – הדיכוי המשטרתי הברוטלי מתחיל כאשר המארגנים מאבדים שליטה", היא מסבירה. "קצת חששתי מההצטרפות למחאה ובהחלט ידעתי מתי לפרוש ממנה״.
לאחר מכן שמעה פירס שכוחות המשטרה השתמשו בגז מדמיע נגד המפגינים באותו יום.
היא חשה מועצמת כשהשתתפה במצעד המחאה, שהתחיל בשכונת רוקסברי, שרוב תושביה אפריקנים-אמריקנים. "אין שום דבר שיכול לגרום לך להרגיש טוב יותר מול כל האבדן והצער המתרחשים כרגע, אבל ההשתתפות בהפגנה היתה חשובה מאוד ונתנה לי תחושת בטחון להיות בקהילה, לצד אנשים שחורים אחרים", היא מסבירה.
היא גם חשבה על זהותה היהודית.
"חשבתי הרבה על אבותיי השחורים ועל אבותיי היהודים שהורישו לי את מורשת ההתנגדות הזאת". סיפרה. "והרגע הזה, כמו רגעים רבים אחרים בחיי, הם התגלמות של שני הדברים האלה ביחד".
מנהיגת דת יהודייה נוקטת עמדה בשערי כנסייה בוושינגטון
רות פרידמן, בוגרת הישיבה האורתודוקסית מהר״ת, היססה אם להצטרף למחאות שכן רצתה לשמור על ריחוק חברתי וכאישה לבנה לא ידעה מה הדרך הטובה ביותר להציע עזרה.
אך כאשר פרידמן, בת 35, שמעה שהמשטרה משתמשת בכוח לפיזור מפגינים שקטים מרחבת כנסיית סנט ג'ון שמול הבית הלבן כדי שהנשיא טראמפ יוכל להצטלם שם, משהו השתנה אצלה.
"חוויתי מטמורפוזה, כי הרגשתי שזה חילול של מקום קדוש כזה ואוירה קדושה כזאת ואנשים מקודשים כאלה, עד שלא יכולתי שלא להביע את תמיכתי", מספרת פרידמן, מנהיגה רוחנית והלכתית בבית הכנסת "אוהב שלום" האורתודוקסי בבירה וושינגטון.
למחרת הצטרפה לתפילה מחוץ לכנסייה לצד 20 אנשי דת מדתות שונות, כשמולם חולפים המפגינים בדרכם לבית הלבן. עמיתה מבית הכנסת "אוהב שלום", הרב שמואל הרצפלד, הצטרף אליה, כמו גם הרבה חנה גולדשטיין והרב ג'ונתן רוס מהקהילה הרפורמית "טמפל סיני" בוושינגטון.
"הרגשתי גאה על שהייתי שם כנציגת הקהילה היהודית, וחשבתי שחשוב להיות שם. אני מאמינה שראו אותנו והעריכו את נוכחותנו", היא הוסיפה.
מבחינה אישית, פרידמן מרגישה שההשתתפות בהפגנה המריצה אותה, אחרי חודשים ארוכים שבהם לא נטלה חלק בהתכנסויות אישיות, בגלל מגיפת הקורונה שחייבה ריחוק חברתי. "זו הייתה תחושה של עוצמה. היה טוב להיות בחברת אנשים שאכפת להם מהעניין ושנאבקים למען משהו חשוב באמת," היא אמרה.
