(JTA) — באחד הימים באפריל, לכבוד יום הולדתה ה-23, יצאו רבקה פסטרנק והוריה לאכול סושי בבואה ויאז'ם, פרבר בעיר הולדתה רסיפה שבברזיל.
ברסיפה, כמו באזורים רבים אחרים בברזיל, נוהגים בעלי הממון לצמצם עד כמה שאפשר את שהותם ברחוב, מחשש למעשי שוד. אבל כללי הריחוק שהביא עמו נגיף הקורונה, חייבו את מסעדת הסושי שלהם לצמצם את מספר הסועדים ולכן בני משפחת פסטרנק נאלצו לחכות בחוץ לשולחן פנוי.
קבצן חסר בית ניגש אליהם וביקש מעט לחם ומים לשתייה. האיש הסביר שנהג לישון בנוחות יחסית על החוף, אלא שכל חופי ברזיל — שם יש ברזים עם מי שתייה נקיים יחסית — נסגרו כדי למנוע את התפשטות המגיפה. לכן הוא נאלץ לישון ברחוב, שם הופכים חסרי בית מבוגרים כמותו לטרף קל עבור דרי רחוב צעירים יותר.
"סילקו אותו מהמסעדה לפני שהוא אפילו הספיק להתקרב אלינו", אמרה פסטרנק. "התייחסו אליו כאילו הוא היה זבל".
המפגש המחיש לפסטרנק עד כמה היא פריבילגית.
"אבל זה גם חשף אותי להיבטים של מציאות החיים עבור רבים אחרים, אנשים שמעולם לא הבאנו בחשבון, אנשים שלא רואים בחדשות", היא סיפרה.
כשחזרו הביתה ממסעדת הסושי, החליטו בני משפחת פסטרנק להפוך את חנות הממתקים והקונדיטוריה המשפחתית שלהם, Doce de Comer, לבית תמחוי.
עובדי החנות הפכו לטבחים ואורזים, ואמה של פסטסטרק, לוסיאנה, גייסה את חברותיה היהודיות מהסניף המקומי של ארגון הנשים היהודי-ציוני נעמת, לסייע במלאכה. מאז, כתריסר מחברות הקבוצה, יחד עם נשים נוספות מהקהילה היהודית של רסיפה, מבשלות כ-400 ארוחות בשבוע בחנות של משפחת פסטרנק, ומחלקות אותן בפאבלות, שכונות העוני של העיר.
ההתארגנות הזו, שנוצרה מתוך הקהילה, היא רק אחת מעשרות פעילויות צדקה שיזמו יהודים בברזיל, בעקבות התפרצות הקורונה.
בריו דה ז'ניירו, בסאו פאולו, בפורטו אלגרה ובמקומות אחרים, הקימו הסניפים המקומיים של הקונפדרציה היהודית של ברזיל עמותות צדקה שמגייסות כספים, מזון וציוד מגן עבור הצוותים הרפואיים והאוכלוסייה הנזקקת.
הרב ז'ילברטו ונטורה ואשתו ז'קלין, מייסדי Sinagoga Sem Fronteiras, בית הכנסת ללא גבולות בסאו פאולו, חילקו חבילות מזון ברחבי העיר הגדולה במדינה.
"היינו עדים להתגייסות מרשימה של יהודי ברזיל בתקופה הקשה הזאת", אמר הרב, שעמותת הצדקה שלו מקבלת למימון מהתורמים המקומיים ויליאם ידואב וסילביה קמינסקי. "היהודים בברזיל תורמים הרבה יותר ממשקלם הסגולי בתגובה לטרגדיה הזאת", הוא הוסיף.
שיעור התמותה מקורונה בברזיל הוא השני בגובהו בדרום אמריקה, ועומד על 140 מתים לכל מיליון תושבים. באזורים העניים ביותר שבצפון המדינה ובפנים הארץ, בעיקר בערים כמו מנאוס, בתי החולים שנחשבו בלתי ראויים עוד לפני המגיפה, כורעים כעת תחת העומס.
ואם זה לא מספיק מסובך, ברזיל חווה גם משבר פוליטי שהביא להתפטרותם של שני שרי בריאות ולסכסוך פומבי בין הנשיא ז'איר בולסונארו, המתנגד נחרצות למדיניות של סגר כולל, לבין מושלי המדינות שהכריזו על צעד זה.
"קיים הרבה בלבול, איש לא יודע מה מותר ומה אסור, וזה בטח לא תורם להפסקת התפשטותו של הנגיף", אמרה אנדריאה אנגלסברג, מתנדבת שעובדת עם משפחת פסטרנק ועם ארגון סיוע מקומי בשם Novo Jeito, כדי לחלק את האוכל המוכן לבתיהם של הנזקקים.
עבור אנגלסברג, כלכלנית בת 53 ואם לשניים, ההתנדבות הזו היא "הומניטרית ואוניברסלית", ולא בהכרח מושרשת בזהותה היהודית. אבל פסטרנק רואה בעבודת ההתנדבות "מצווה, זה משהו שמושרש עמוק בתרבות ובחינוך היהודיים שלי". היא למדה בבית הספר היהודי הוותיק בברזיל, על שם משה שוורץ, שנוסד לפני מאה שנה ויותר ברסיפה, וכיום לומדת פסיכולוגיה.
הפאבלות של ברזיל ידועות לשמצה בצפיפות האיומה שלהן, ותושביהן חיים ועובדים בדירות ובחנויות זעירות ומטות לנפול. מדובר בשכונות שסובלות מהתפוצצות אוכלוסין ומהיגיינה לקויה, ומשמשות חממה לפשיעה קשה, עד כדי כך שאפילו שוטרים ונציגים של המדינה מתרחקים מהן בדרך כלל. ברבות מהדירות אין מים זורמים, והחיווט החשמלי ארעי ומסוכן.
"תנאי המחייה שראיתי פשוט נוראים", אמרה אנגלסברג. "תעלות הביוב עולות על גדותיהן, אין שום ציוד סניטרי, ובפאבלות עצמן המשפחות חיות בצפיפות שכזו שכל ניסיון ליצור ריחוק חברתי הוא פשוט בלתי אפשרי".
הסגר שכפו רבות מהמדינות ומהערים בברזיל דרדר במקרים רבים משפחות ממעמד הפועלים, שגם כך נאבקו לגמור את החודש, אל מתחת לקו העוני, סיפר גילסום גארסיה, פעיל חברתי מסאו פאולו ואב לשלושה שלא מצליח למצוא עבודה כחשמלאי מאז פרוץ המגיפה.
"זה אפקט הדומינו: הסגר חיסל את מקור ההכנסה הבלעדי של מאות אלפי משפחות, שבהן המפרנסים עובדים כמעט בלי שום תנאים סוציאליים, כנהגים וכעובדות משק בית אצל העשירים", הסביר גארסיה.
בסוף 2019, היו בברזיל שישה מיליון עובדי משק בית – יותר מכל מדינה אחרת בעולם – ורובם עבדו ללא חוזה או תנאים, דיווחה רשת הטלוויזיה רדה גלובו.
לדברי גארסיה בן ה-35, "הקורונה דחפה רבות מאותן משפחות ממעמד הפועלים לקטגוריית העוני הקיצוני".
חבילות המזון המחולקות לבתי הנזקקים יכולות להציל חיים, ולא רק משום שהן מספקות תזונה, אומר גרסיה, שמתנדב גם הוא לחלק אוכל במסגרת היוזמה של הרב ונטורה. "גם הממשלה הקימה נקודות לחלוקת מזון, אבל רבים עומדים שם בתור מבלי לשמור על ריחוק חברתי, וכולם משתעלים זה על זה", הוא הסביר. "משלוח אוכל ישירות לבתים מצמצם את החשיפה הזאת".
שיעור ההידבקות בקרב הקהילה היהודית של ברזיל, שרובה משכילה ואמידה מאוד, היה מזערי ממש, ורק קומץ מחברי הקהילה מתו מקורונה.
חלק הארי של יהודי ברזיל, רובם אשכנזים צאצאי יהודים שנמלטו מאירופה בשנות השלושים והארבעים, מתגורר בשכונות מגודרות או בבתי דירות בערים הגדולות. רבים אינם משויכים לזרם כלשהו ביהדות, אבל בקהילות המאורגנות בריו דה ז'ניירו ובסאו פאולו יש חברים רבים, ששולחים את ילדיהם לקייטנות יוקרתיות ולבתי ספר יהודיים ונהנים ומפעילות תרבותית עשירה.
ולכן היהודים בברזיל נמצאים לרוב בעמדה נוחה יותר לשמור על בריאותם ובטחונם האישי בימי הקורונה, בהשוואה ליתר אזרחי המדינה.
ואולם התנאים גרועים יותר בקהילות היהודיות החדשות של ברזיל, שכוללות ברובן בני אנוסים — אנשים בעלי שורשים ספרדיים שרק לאחרונה גילו מחדש את יהדותם או שבו אליה מאות שנים לאחר שאבותיהם נאלצו להסתיר את דתם מחשש לרדיפות בימי האינקוויזיציה הפורטוגזית.
גרשום מנואל דה לימה, נשיא קהילת אוהל אברהם ברסיפה, הסביר כי "אף אחד מחברי הקהילה לא סובל מתנאים מחפירים במיוחד, אבל יש כמה משפחות שמתקשות להעביר את הסגר עם שישה אנשים בדירה של שני חדרים וחדר אמבטיה אחד".
קהילתו, שנוסדה רק בשנים האחרונות בהנחייתו של ונטורה, מורכבת ברובה מבני אנוסים ומונה כמה עשרות חברים.
"אנחנו עוזרים להם כמיטב יכולתנו", אמר דה לימה.
רוב החברים בקהילות של בני האנוסים הם בני מעמד הפועלים משכונות של צווארון כחול שרק אשכנזים מעטים בלבד מתגוררים בהן. תנאי החיים בשכונות הללו טובים בהרבה מאשר בפאבלות, אך מטבע הדברים הרבה פחות מאשר בדירות היוקרה של יהודי ברזיל בני המעמד הבינוני-גבוה.
במרחק של כאלפיים קילומטרים מדרום-מזרח לרסיפה, בעיר הבירה הפדרלית ברזיליה, מתגוררים אדסון מנדניה ונאדיה ויטורינו, זוג נשוי מבני האנוסים שעברו גיור אורתודוקסי לפני מספר שנים. היום הם מחלקים אוכל לנזקקים, מנסים להימנע מהידבקות ומחכים "שהחיים יחזרו למסלולם", כך לדברי מנדניה.
הוא עצר לרגע ושקל מחדש את דבריו.
"בעצם, אולי החיים כבר לא יחזרו יותר למסלולם. ואולי הם גם לא צריכים לחזור", אמר מנדניה. "המגיפה הזאת חשפה כמה סוגיות מטרידות בחברה ובפוליטיקה שלנו. ומשהו צריך להשתנות".
