איתרע מזלי והחלטתי לבקר באיטליה בתקופה הכי לא נכונה בחודש פברואר. כששבתי לישראל, נאלצתי להכנס לבידוד, אבל החדשות המדאיגות יותר הגיעו אלי מארצות הברית, שם נקלעו הורי לעין הסערה של מגיפת הקורונה, שהחלה לעשות שמות במדינה.
לורנס גרבוז, אחד מבאי בית הכנסת שלהם בניו רושל, פרבר של ניו יורק, נדבק בנגיף והפך ל"חולה אפס" – הראשון בניו יורק שתוצאות הבדיקה שלו לנגיף הקורונה חזרו חיוביות.
תוך ימים ספורים חלו אחדים מהמתפללים בבית הכנסת, לרבות הרב ואשתו. רשויות הבריאות של המדינה סגרו את בית הכנסת;הרחובות התמלאו בחיילי המשמר הלאומי; מחצית מבאי בית הכנסת התבקשו להישאר בבידוד, ובכללם הוריי.
ניו רושל, שבה גדלתי, היא המקום האחרון שהייתי מעלה בדעתי שיגיע לכותרות בעיתוני העולם. פרבר מוריק זה המרוחק כשלושים דקות נסיעה ממנהטן, מאכלס קהילה אורתודוקסית מודרנית ומשגשגת באווירה אידילית: התושבים מתגוררים בבתים מרווחים של כ-350 מ"ר, הם עובדים בתחומים יוקרתיים כגון פיננסים, משפטים ורפואה, ובשבתות נוהגים התושבים היהודים ליהנות מארוחות שבת ארוכות בבתי חבריהם, להתרווח ליד הבריכה בחצר האחורית, או לטייל יחד סביב האגם הקטן שבסמוך.
בית הכנסת האורתודוקסי, Young Israel of New Rochelle , שחברות בו כ-400 משפחות, הוא לבה של הקהילה האורתודוקסית הזאת. מדי יום נערכים בו ארבעה מניינים בבוקר, באולם האירועים רחב הידיים שלו מתקיים הקידוש בשבת, שלא פעם דומה יותר לחתונה ענקית עם מזנון מלא, והמקווה בבית הכנסת מזכיר יותר ספא מפואר. סביב אזור בית הכנסת נמתח חוט עירוב, כדי לאפשר למתפללים לנוע בחופשיות בשבתות.
אבל עכשיו, אחרי שלושה חודשים, הקהילה שינתה את פניה.
כמה תושבים אושפזו אחרי שנדבקו בנגיף הקורונה, ושניים מהם נפטרו. בני הקהילה איבדו הורים, קרובים וחברים. במקרים מסויימים, ילדים לא היו יכולים להשתתף בלוויות הוריהם מפני שחלו בעצמם או מפאת הריחוק הגיאוגרפי. ההלוויות נערכו, לרוב, ללא מלווים, והשבעה התקיימה בזום.
התושבים בניו רושל עדייו נמצאים בסגר , נעולים בבתיהם. בתי הספר סגורים ומחנה הקיץ בוטל. צעירי ניו רושל, שנסעו ללמוד בקולג' או חיו כרווקים בשכונות האופנתיות של מנהטן או ברוקלין, שבו הביתה, נמלטים מהסכנה שבעיר הצפופה אל הביטחון היחסי של חדריהם בבית ההורים.
בית הכנסת Young Israel היה בית הכנסת הראשון בארה"ב שנפגע קשות מהנגיף, והוא עדיין סגור. דגל ישראל גדול ממדים מונף מעל לשעריו. (לרבים מבני הקהילה בית שני בישראל, וחלק מילדי הקהילה שירתו בצה"ל כמתנדבים, או שעלו לארץ).
בשבוע שעבר אישרו מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, לפתוח את שערי בתי הכנסת לתפילות של עד 10 אנשים, אבל ראשי הקהילה החליטו להישמע לעצת הרבנים מהאיחוד האורתודוקסי וממועצת הרבנים של אמריקה ולהמתין לפחות עוד שבועיים, עד אחרי שבועות, לפני שיתירו לערוך מניין, אפילו תחת כיפת השמיים.
הקהילה ספגה טראומה קשה.
אולם היא לא שקעה באין-אונים. ההיפך הוא הנכון.
חברי הקהילה שהחלימו מהנגיף החלו לתרום דם, כדי שניתן יהיה להפיק מהפלזמה שלו נוגדנים לבחינת טיפולים אפשריים במחלה. מדי שבת מתנדבים רופאים מהקהילה להיות כוננים במשמרות כדי לסייע למי שנזקק לטיפול רפואי או לעזרה. אחד מבני הקהילה החל לעבור מדלת לדלת ולצלם משפחות בבידוד. את התמונות הוא מעלה לפייסבוק עם ההאשטאג YINRStrong.
זוג פסיכולוגים יהודים מניו רושל מנהלים קבוצת תמיכה בזום לסבים וסבתות שאינם יכולים לראות ולחבק את נכדיהם. חברי הקהילה משתתפים בתהלוכות חגיגיות של מכוניות לכבוד ילדי בר-מצווה ולבוגרי בית ספר תיכון שאינם יכולים לחגוג בטקסים המסורתיים. חבריהם מוציאים את הראש מחלונות הגג של המכוניות הנוסעות ליד בתיהם וצועקים "מזל-טוב!"
שיעורי תורה לא בוטלו והם מתקיימים בזום. קבוצות ווטסאפ מקיימות תחרויות וירטואליות למשתתפים בשיעורי התעמלות, ושירות מנויים שהוקם מרכז רכישות מזון לתושבים מחוות חקלאיות סמוכות. בפורים, עברו שליחי חב"ד בין חצרות הבתים של התושבים שהיו בבידוד והקריאו להם את המגילה ממרחק בטוח. כמעט מדי ערב מתארגנות משפחות מהקהילה לתמוך במסעדה כשרה אחרת באמצעות הזמנת משלוח מרוכז.
במקום לבטל את סעודת גיוס הכספים השנתית של בית הכנסת, אירוע שבמהלכו מגייסים בדרך כלל כמה מאות אלפי דולר, שיגר בית הכנסת ארוחות מוכנות לביתם של כל חברי הקהילה, בשעה שאירוע ההתרמה התקיים במתכונת מקוונת. השנה, לא היה צורך להתהדר בחליפות ובעניבות.
בית הכנסת נותר סגור, אך הקהילה בהחלט פתוחה לעסקים.
שלושה חודשים לאחר התפרצות המגפה נראה שבאופן יחסי, אנחנו, כאן בישראל, בני מזל. פחות מ-300 איש נפטרו מהמחלה מתוך אוכלוסייה של יותר מ-9 מיליון נפש. המדינה שבה ברובה לפעילות שגרתית ואנחנו יכולים כבר ליהנות מעיסוק בענייני דיומא, כמו, למשל, משפט השחיתות של ראש הממשלה.
אבל בניו יורק, שם הסכנה גדלה לאין שיעור, אין עדיין רגיעה. יותר מ–23,000 איש מתו בניו יורק, כרבע מכלל מקרי המוות מהנגיף בארה״ב. רק בשבוע שעבר החלה להרשם ירידה במספר המתים היומי בניו יורק, שעומד, לראשונה מאז סוף מארס, על פחות מ-100 מקרים ביום. בכל ארה"ב דווח על כ-1.7 מיליון נדבקים, וכ-1000 אמריקאים נפטרים מדי יום.
לנוכח הנסיבות העגומות האלה, נראה שהסגר המוקדם בניו רושל הוכיח את עצמו. בשעה שיתר תושבים אמריקה עדיין הלכו לעבודה וביקרו בבית הספר, אכלו במסעדות ונסעו באוטובוסים וברכבות גדושי נוסעים, התפשט האויב הבלתי נראה.
אולם בניו רושל, שבה ההתפרצות המוקדמת הביאה לסגירת שערי בית הכנסת, רוב העסקים המקומיים וכל שלושת בתי הספר היהודיים הסמוכים שבהם לומדים בני הקהילה, כבר היו תחת כללי ריחוק החברתי תקיפים, החיוניים כל כך להאטת ההדבקה.
גרבוז, אותו "חולה אפס", היה מאושפז מספר שבועות בבית החולים, מקצת הזמן מונשם ובתרדמת, אך לבסוף שב לביתו והוא ממשיך להתאושש. חברי הקהילה החלו בהכנות לקיום תפילות תחת כיפת השמיים בחצרותיהם. חיי השגרה עודם נראים רחוקים מאוד, אך יש כבר אור בקצה המנהרה.
הוריי, המצויים בקבוצת סיכון בשל גילם, עדיין מסוגרים בביתם. אחיי ואני הזהרנו אותם נחרצות שלא יצאו לקניות או לכל מבנה סגור אחר. הם עורכים טיולים רגליים עם חבריהם, עטויי מסיכות ובמרחק שני מטרים זה מזה. אבי, שהוא סוציולוג שזה עתה לימד את הסמסטר האחרון שלו באוניברסיטה, אחרי יותר מארבעה עשורים, זכה ביום שישי האחרון למסיבת פרישה מקוונת.
הקשה ביותר הוא הניתוק איש מרעהו. עד שעקרתי לישראל, בקיץ האחרון, עם אשתי וילדיי, גרנו בפרבר המרוחק רק 10 דקות נסיעה מניו רושל. כאשר הוריי רצו לחבק את נכדיהם, הם פשוט קפצו אלינו.
שיחות הפייס-טיים שבאמצעותן אנו נאלצים לתקשר, הן תחליף חלקי מאוד. מעולם לא הרגשנו עד כמה האוקיינוס האטלנטי הוא רחב ידיים ובלתי עביר כל כך. עד לעידן הקורונה , גם לאחר המעבר לישראל, היינו מרוחקים מהם מרחק של מחיר כרטיס ו-11 שעות טיסה "בלבד" .
עכשיו נראה כאילו הם חיים על כוכב מאדים.
הוריי היו אמורים להגיע לישראל לחודשיים בסביבות פסח, אולם הנגיף סיכל את התוכניות. עכשיו אנו לא יודעים מתי נתראה.
אנחנו ממתינים, בינתיים, מתבוננים זה בזה באמצעות מסכים, סובלים מהעיכובים הקלים בתשדורת ומהאינטרנט המקרטע. אין לנו מושג כיצד יוכלו הוריי להגיע לישראל בבטחה, שכן טיסה במטוס כמוה כישיבה בצלחת פטרי מלאת חיידקים שבה עורכים ניסויים במעבדה. אנחנו מתכוננים לחג נוסף בלעדיהם ומחפשים תפילה שתתאים לנסיבות. אנחנו מאחלים להם חג שמח ושבת שלום ולוחשים: לשנה הבאה בירושלים.
