סקוקי, אילינוי (JTA) – המעורבות שלי בקהילה היהודית החלה בגלל מגיפה.
בשנות ה-80 של המאה הקודמת, עזרתי לפתוח את מה שנקרא אז יחידת האיידס במשרד לבריאות הציבור של מדינת אילינוי. כשרק החלה ההתפרצות להסתמן, מידע מוטעה ודעות קדומות הופצו בלי מעצורים. פקידי ציבור, מנהיגים קהילתיים ואפילו אנשי הדת השמיעו דברי שנאה מזעזעים.
בוקר אחד היה קשה במיוחד. השתתפנו בהלוויה שנערכה זמן קצר לאחר שנודע להורים השכולים בעת ובעונה אחת שבנם הומוסקסואל ושהוא גוסס – ושתי הידיעות היו בעיניהם טראגיות באותה מידה. לאחר שחזרנו, מצאתי את שאר חברי הצוות מכונסים סביב שולחנו של המנהל ומתבוננים בעלון חדש שפירסם הגוף המוכר כיום בשם ״האיחוד ליהדות רפורמית״. דמעות זלגו על פניהם בשעה שקראו את 'איידס: מילון מונחים של ערכים יהודיים'.
העלון הפשוט, המקופל לשלושה, היה קרן אור בתקופה אפלה מאוד. הוא עודד יהודים לקיים מצוות ביקור חולים ולהקפיד על גמילות חסדים. הוא הזכיר לנו שכולנו, כל ישראל, "ערבים זה לזה". מעל הכול, הוא הפציר בקהילה לאמץ חינוך ללא הסתרה ולקדם את המודעות הציבורית מטעמי פיקוח נפש, העיקרון היהודי שגורס כי שמירה על חיי אדם קודמת כמעט לכל מצווה אחרת.
מעולם לפני כן לא חשתי כזו גאווה ביהדותי כמו באותו רגע.
בחודשים הבאים, התחברתי אל רבנים מקומיים שגייסו הקהילה כדי להתמודד עם המגיפה. וכך, לראשונה בחיי הבוגרים, הפכתי לפעילה בקהילה היהודית.
יש אמנם ניגודים בולטים בין מגיפת הקורונה העולמית של ימינו לבין מגיפת ה-HIV/איידס, אך ההלכה היהודית משרטטת לנו מפת דרכים הנוגעת לשתיהן. הצלת חיים, טיפול בחולים, הגנה על הפגיעים – לתת מעצמנו באופן פעיל תוך הפגנת אכפתיות, חמלה ונדיבות רוח – אלה הם הערכים שלנו מאז עמדנו יחד במעמד הר סיני.
כמו בימים הראשונים של מגיפת ה-HIV, נגיף הקורונה הפך על פיהם את טקסי הקבורה והאבלות היהודים. בשנות ה-80, בתי לוויות היססו אם להסכים לטפל בגופות החולים שמתו מ-HIV ובכמה מקרים טראגיים, משפחות נמנעו מלהגיע להלוויותיהם. היום, הריחוק החברתי לא מאפשר הלוויות מרובות משתתפים, כדי לסייע "לשטח את העקומה" של התפרצות נגיף הקורונה.
ואולם, בשני המקרים, ערכי היהדות דורשים שנפעל כדי לוודא שבני קהילתנו אינם לבד באבלם. הטכנולוגיה של ימינו מציעה לנו תפריט מגוון של דרכים לשגר לאבלים חיבוק וירטואלי – ואפילו מאפשרת לשדר מן השטח טקסי הלוויה.
בדיוק כפי שהיה בזמן התפרצות ה-HIV, גם נגיף הקורונה הפנה את הזרקור לערב הגיבורים האמיתיים בחברה: עובדי מערכת הבריאות שנלחמים בעוז במחלה האכזרית. מתוך מסורת המצווה עלינו "ובחרת בחיים", הורים יהודיים תמיד רוו נחת כשילדיהם נהיו רופאים, וגם אחיות, חובשי רפואת חירום ואנשי צוות אחרים המטפלים בחולים.
היום, קרוביהם של עובדי מערכת הבריאות גאים ומפוחדים כאחד, וזקוקים לתמיכתנו. לכן אנחנו מתגייסים לשלוח ארוחות לצוותים בחדרי מיון, עומדים במרפסות ומריעים להם כשהם שבים הביתה ממשמרות בנות 12 שעות, ועורכים מגביות לתרומת ציוד מיגון עצמי במקומות שבהם הוא נחוץ.
לפני שלושים וחמש שנה, כאשר החברה זנחה את בניה שמתו מ-HIV, היה זה צבא דומם של רופאים ואחיות מלאי חמלה, שעמדו על המשמר לצד מיטות הגוססים. כיום, כשאיננו יכולים להיות ליד מיטות יקירינו בבתי החולים, שוב צוותי מערכת הבריאות הם אלה הסועדים אנשים ברגעי חייהם האחרונים, מעשה חסד שאין שני לו, שלא ניתן להשיב עליו כגמולו. אמירת מי שברך לשבורי הלב ולא רק לחולים היא דבר ראוי מאין כמותו.
כעת, המצווה האולטימטיבית ביהדות – מצוות פיקוח נפש – דורשת מאיתנו להקריב את הקורבן הקהילתי שאין גדול ממנו: ריחוק חברתי. השנה נחגוג את חג הפסח לבדנו – אך לא בבדידות. נחגוג יחד עם בני משפחתנו המורחבת מטמפה פלורידה עד טבריה ועד טשקנט, עם סבים שמעולם לא פגשנו ועם נכדים שלעולם לא נכיר. אנחנו חלק מקהילה חוצת ארצות ודורות.
חברים, אנחנו חזקים. נעבור את זה יחד.

לינדה האס היא סגנית נשיא משותפת בכירה לתקשורת שיווקית של הקרן היהודית המאוחדת בשיקאגו. בעבר מילאה תפקידים באגודה האמריקנית למלחמה בסרטן ובמשרד לבריאות הציבור של מדינת אילינוי, וכיהנה במגוון תפקידים התנדבותיים בעמותות שונות.