מיאמי ביץ', פלורידה (JTA) – בבוקר אחת השבתות האחרונות נאספו כתריסר מתפללים מבוגרים לתפילת השבת בבית הכנסת ״הקהילה הקובנית העברית״ ((The Cuban Hebrew Congregation במיאמי ביץ׳. בתוך בית הכנסת, המשתייך לתנועה הקונסרבטיבית, ניהל הרב את התפילות באנגלית ובעברית, בעוד הנאספים מברכים זה את זה בספרדית. בקדמת בית הכנסת ניצבו שלושה דגלים – של ארה"ב, ישראל, ושל קובה.
בית הכנסת הוקם על ידי יהודים קובנים ב-1961, עם גל ההגירה מהאי לארצות הברית בעקבות עלייתו לשלטון של פידל קסטרו שנתיים לפני כן. שנות ה-80׳ של המאה הקודמת היו תקופת הזוהר של בית הכנסת, כאשר מספר החברים הגיע ללמעלה מאלף, אבל מאז צנחה ההשתתפות בהדרגה וכיום רק 180 יהודים רשומים כחברים, ועתיד בית הכנסת מוטל בספק.
״היו בשלב מסוים הרבה חברים, אבל הם הזדקנו, נפטרו, או עברו לגור במקום אחר ליד ילדיהם״, אמרה נשיאת בית הכנסת רחל דובלמן, בת 71.
עם הצטמקות הקהילה, החלו גם הקשיים הכלכליים ובית הכנסת מנסה כעת לחפש מקורות הכנסה חלופיים, בהם סיורים בבית הכנסת והשכרת האולם לאירועים של קבוצות אחרות. כמו כן נשקלת האפשרות להקים במקום מוזיאון להיסטוריה של יהודי קובה.
״כל דבר מהווה אתגר״, אמרה ג׳ינה גוטמן, שהצטרפה לבית הכנסת זמן קצר לאחר שהיגרה מקובה למיאמי ב-1965. ״אנחנו צריכים לנהל את המקום, ואנחנו צריכים לשרוד, ואנחנו צריכים להשאיר את המורשת הזו לילדינו ולנכדינו ולנינים שלנו. זה מה שדוחף אותנו להמשיך״.
קובה הייתה בעבר בית לקהילה יהודית מגוונת. בראשית המאה ה-20 התיישבו בה הן יהודים ספרדים מטורקיה והן יהודים אשכנזים ממזרח אירופה. יהודים גם ביקשו בה מפלט במהלך השואה כששערי ארה״ב היו סגורים בפניהם. לפני המהפכה של 1959, גרו בקובה 20,000 יהודים. כתשעים אחוזים מהם עזבו בראשית שנות ה-60, אחרי שקסטרו הכריז על המדינה כקומוניסטית, מסבירה רות בהר, אנתרופולוגית ילידת הוואנה שכתבה ספר על קובה היהודית. לדבריה, רבים עזבו כי איבדו את בתי העסק שלהם בעקבות מדיניות ההלאמה של קסטרו, זאת בנוסף לחשש שלא יוכלו להמשיך ולשמור על אורח חיים יהודי פעיל תחת משטר קומוניסטי.
רובם התיישבו בניו יורק או במיאמי ביץ', שלא דמתה כלל ליעד התיירותי היוקרתי שהיא היום. "כאשר הם הגיעו, זה היה עדיין אזור מאוד בר-השגה והיו המון דירות להשכרה", אומרת בהר, שמשמשת כיום מרצה באוניברסיטה של מישיגן.
גוטמן זוכרת את הקשיים שעמם התמודדו היא ומשפחתה לאחר שנמלטו מקובה והשתקעו במיאמי ביץ'. בארצם החדשה פתחו היא ובעלה חנות "בגודל של ארון" שבה מכרו בגדים ולאחר מכן מוצרי חשמל. "הילד הקטן שלי היה צריך לישון על הרצפה בשמאטעס בזמן שאני עבדתי ובעלי היה בחוץ וניסה להשיג לנו סחורה", היא משחזרת, ומשתמשת במילה לסמרטוטים ביידיש.
ובכל זאת, היה להם הרבה יותר טוב מאשר בארץ הולדתה, שם התקשתה גוטמן להשיג אפילו את המצרכים הבסיסיים ביותר. "לא היה לנו אוכל, לא היו לנו תרופות. כשאחד הילדים חלה, לא היה מה לעשות. זה היה קשה ואז – תודה לאל בעלי ואני היינו צעירים וחזקים – החלטנו שאנחנו צריכים לעשות מה שיהיה הכי טוב בשביל המשפחה שלנו", מספרת גוטמן, בת 85 היום.
קהילת יהודי קובה הייתה מאד מגובשת ורבים מהמהגרים שהשתקעוֿ במיאמי ביץ' בחרו להתגורר קרוב זה לזה וניסו ליצור מחדש את הקהילה שאיבדו. לשם כך גם הקימו את ה Circulo Cubano-Hebreo de Miami – חוג יהודי קובה במיאמי. "זה היה מקום ששימש עוגן לכל היהודים כדי שיהיה להם מקום ללכת אליו", אומרת דובלמן, שמשפחתה עקרה ב-1961 מקובה לניו יורק ולאחר מכן עברה לפלורידה.
החוג – שכינויו היה "אל סירקולו" – הפך לבסוף ל״קהילה הקובנית העברית״, בית כנסת שעדיין עומד כיום ודובלמן, בת ה-71, משמשת כנשיאתו.
הקהילה הקובנית העברית הוקמה בידי יהודים אשכנזים, שלדברי בהר מהווים רוב בין יהודי קובה. היהודים הספרדים הקימו בית כנסת משלהם, המוכר כיום בשם ״הקהילה הספרדית טמפל מוזס במיאמי״.
כאשר יהודי קובה החלו לעבור למיאמי, הקהילה היהודית המקומית הוותיקה לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות בדרך-כלל. "הם בנו את הקהילה הקובנית העברית בדיוק משום שהתקשו להשתלב בקהילה היהודית במיאמי", אומרת בהר. "למעשה לא הייתה עדיין באמריקה תפיסה של רב-תרבותיות יהודית", היא מוסיפה. "אז נראה לי שהתגובה הראשונה [של היהודים האמריקנים] הייתה, 'האנשים האלה יהודים בכלל?' הם דיברו ספרדית, הם אכלו שעועית שחורה, היו להם מנהגים שונים מאשר ליהודים האמריקנים".
לכן הקמת בית כנסת הייתה הכרחית.
כיום, רבים מצאצאיהם של המהגרים המקוריים נטמעו בקהילה היהודית הכללית, קצתם עברו לערים אחרות וקצתם הצטרפו לבתי כנסת אחרים. ״הרבה מבתי הכנסת כאן באזור, גם אם הם לא ממש של הקהילה הקובנית, יש בהם הרבה מאד יהודים מקובה״, אמרה גוטמן. ״יש תערובת של יהודים אמריקנים ויהודים קובנים ואנחנו מסתדרים היטב עם כולם״.
למרות הקשיים הכלכליים בהם נתון בית הכנסת, גוטמן, אשר מתנדבת במשרדי בית הכנסת, אומרת שאינה מודאגת לגבי העתיד. תחת זאת, היא פשוט מנסה להגיע לכמה שיותר תפילות בבית הכנסת. "אני לא מפספסת שבת בשביל שום דבר שבעולם, אלא אם אני חולה", אומרת גוטמן. "אני מרגישה בבית, זה מה שאני מרגישה. אני מרגישה שזה שלי, שזה חלק ממני".
