(JTA) – ביום למחרת הבחירות האחרונות לנשיאות ארה״ב, עלה הרב ארתור ווסקאו בזהירות על במה קטנה מעץ בשדרת העצמאות בפילדלפיה ונאם בפני עשרות פעילים דמוקרטים שחששו כי דונלד טראמפ מנסה לעצור את ספירת הקולות ולחבל בתהליך.
ווסקאו, כיום בן 89, ניצב כבר יותר מחמישים שנה בחוד החנית של המאבקים לצדק חברתי יהודי.
באותה עצרת בפילדלפיה, הוא הזכיר בנאומו את משה רבנו שכינס את בני ישראל למרגלות הר סיני, וציין שלפי המסורת היהודית, נכחו במעמד מתן תורה לא רק כל בני ישראל שהיו בחיים, אלא גם כל הדורות הבאים שעדיין לא נולדו.
"הוא אמר בעצם, זה רגע כה חשוב עד כי הוא ישפיע על העתיד לעולם ועד", אמר ווסקאו. "והוא צדק בנוגע להר סיני – לא רק עבור היהודים, אלא גם עבור הנצרות, האסלאם ועבור האנשים שכיום יגדירו עצמם חילונים. לדעתי, הבחירות האלו לנשיאות היו משמעותיות לא פחות עבור ארצות הברית של אמריקה וגם עבור כדור הארץ. הן ישפיעו על העתיד במשך מאות, אולי אלפי שנים".
מאז שצעד הרב אברהם יהושע השל לצד הכומר מרטין לותר קינג בסלמה בשנת 1965, לא היה רב אמריקאי שהיה כה מזוהה עם המאבק לצדק כמו ווסקאו. הוא נמנה עם הקולות המובילים שקוראים לשלב חוכמה רוחנית יהודית בסדר היום הפוליטי הפרוגרסיבי.
הגיל ומגפת הקורונה אולי האטו מעט את ווסקאו בשנים האחרונות, אבל לא הפחיתו בכהוא זה מהלהט שפועם בו.
ספרו האחרון, “Dancing in God’s Earthquake" (לרקוד ברעידת האדמה של אלוהים) מבין יותר מעשרים ספרים שכתב, התפרסם לפני כשנתיים. ווסקאו סוקר בו סוגיות שעוררו בו השראה במשך עשרות שנים – פמיניזם, צדק כלכלי' ושינוי האקלים – כולם בראי הפרשנות החדשנית שלו לטקסטים ולמסורת היהודיים.
גילו המתקדם אינו מונע מווסקאו להכנס לעימותים ולהיעצר על ידי המשטרה. הוא נעצר יותר מעשרים פעמים – הוא כבר הפסיק לספור – מאז הפעם הראשונה כאשר הפגין בפארק שעשועים מבודד בעיר מולדתו בולטימור בשנות השישים. בשנת 2019, ווסקאו נעצר בהפגנה נגד יחסו של ממשל טראמפ לנשים מהגרות.
מרדכי ליבלינג, רב אקטיביסט עמית מפילדלפיה ומייסד תוכנית ההכשרה לצדק חברתי במכללה להסמכת רבנים של זרם הרקונסטרוקציה, נזכר באירוע מלפני כעשור, כאשר הפגין יחד עם ווסקאו בבניין ממשלתי בפילדלפיה נגד הכוונה להקים צינור נפט גדול. ליבלינג נעצר לאחר שקפץ מעל מחסום במאמץ לחסום את הדלתות, אבל ווסקאו, שכבר היה בשנות השבעים לחייו, לא הצליח לעבור לצד השני.
"ארתור נשכב על הרצפה וניסה להשתחל מתחת למחסום כדי לחסום את הדלת", אומר ליבלינג. "הוא לא ייתן לאיש לעצור אותו".
ווסקאו החל בפעילותו נגד עוולות חברתיות כבר בגיל צעיר. שני הוריו היו פעילים פוליטיים – אביו היה נציג איגוד מקצועי שעמד בראש איגוד המורים בבולטימור ואמו רשמה מצביעים שחורים בעיר. שניהם היו פעילים בארגון Americans for Democratic Action. סבו היה מנהל קמפיין השטח למען יוג'ין דבס, מנהיג העובדים האגדי שרץ לנשיאות חמש פעמים כסוציאליסט בין שנת 1900 ל-1920.
"זה היה בדם שלי", אומר ווסקאו.
לאחר שקיבל תואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת ויסקונסין, ווסקאו החל לעבוד במשרדו של חבר הקונגרס רוברט קסטנמאייר, שם ריכז את הפעילות בנושא פירוק נשק וזכויות אזרח. מאוחר יותר הוא הצטרף למכון המחקר הפרוגרסיבי ״המכון למחקרי מדיניות״. בשנת 1970 העיד ווסקאו לטובת ההגנה במשפט “השבעה משיקאגו” – קבוצת פעילים נגד המלחמה בוייטנאם שהועמדו לדין לאחר שביקשו למחות מחוץ לכינוס הועידה הדמוקרטית ב-1968.
המשפט, שזכה לתהודה תקשורתית רבה, היה הפעם הראשונה שבה חבש ווסקאו כיפה בסביבה שאינה דתית. השופט ניסה לגרום לו להסירה, אבל שינה דעתו בעצת התובע. באותו זמן ווסקאו עדיין התחבט ״מה המשמעות של 'הדבר היהודי' המוזר והעוצמתי הזה בחיי", כפי שכתב מאוחר יותר. אף על פי שתמיד קיים את מצוות חג הפסח, עולם היהדות לא משך אותו ברצינות עד גיל די מבוגר.
הכל השתנה בערב אחד באפריל 1968, כאשר ווסקאו היה בדרכו הביתה לקראת סדר הפסח. כוחות גדולים של חיילים ושוטרים פדרליים התפרסו ברחובות במטרה לפזר בכוח הפגנות שפרצו בעקבות רצח מרטין לותר קינג, שאירע מספר ימים קודם לכן. ברחוב מגוריו, בשכונת אדמס מורגן בוושינגטון הבירה, הבחין ווסקאו בשוטרים חמושים במכונות ירייה. התחושה, סיפר אחר כך, הייתה שצבא פרעה כבש את השכונה שלו.
תובנה זו עוררה בווסקאו השראה והוא ישב לכתוב את הגדת "סדר החירות" לפסח, בה כינה מרטין לותר קינג ואת מהטמה גנדי "נביאים" וכלל ציטוטים של הוגי דעות מודרניים שונים, בהם תומס ג'פרסון, נט טרנר ואלדרידג' קליבר לצד הטקסט המסורתי. הסתדרות הרבנים באמריקה האורתודוקסית גינתה את עבודתו וטענה כי היא "פוגענית ביותר", מכיוון שהעז להכניס שינויים מרחיקי לכת בהגדה ללא סמכות רבנית.
"אין שום ספק, זה היה חוצפדיקע", נזכר ווסקאו, שמשתמש בביטוי היידי לחוצפה. "אבל אני חושב שזה הפך להיות חוצפה קדושה".
"סדר החירות" היה אחד מטקסטים רבים שכתב ווסקאו במרוצת השנים בניסיון לגרום לכך שהמסורת היהודית תתייחס בצורה ישירה יותר לדאגות עכשוויות. בפועל, השיק ווסקאו מגמה שיהודים ליברלים רבים מתייחסים אליה כיום כמובנת מאליה. כיום, סדר פסח המשלב איזכורים של דיכוי האויגורים בסין או של רצח העם בדארפור, כמעט שאינו גורם להרמת גבה. גם המחזה של רבנים בטליתות שתוקעים בשופר ונעצרים במהלך הפגנות, כבר אינו נדיר. אבל בשנת 1968 הרעיון שחג הפסח יכול להיות רלבנטי למצב הפוליטי בארצות הברית, היה מהפכני.
בשנת 1982, אחרי הטבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בלבנון, לקח ווסקאו את הכתבה על האירוע שהופיע בעמוד הראשון של ה״פילדלפיה אינקוויירר״ ושר אותה במהלך תפילת הבוקר.
שנה לאחר מכן, הקים ווסקאו את ׳מרכז שלום׳ בפילדלפיה, שהתמקד בתחילת הדרך בסוגיית הנשק גרעיני בראי היהדות. עם הזמן, עבר הארגון לעסוק בנושאים אחרים, בראשם השלום במזרח התיכון, קשרים בין דתות, ושינוי האקלים.
"הוא היה קול בודד במשך זמן רב, ובאמת ניסה להביא ערכים יהודיים לדיון הפוליטי", אומר ליבלינג. "הרב השל בהחלט עשה זאת, והיו עוד שניים או שלושה רבנים אחרים שגם עשו זאת – אברט גנדלר, ועוד כמה. אבל הם לא היו רדיקלים כמו ארתור".
ווסקאו רואה ברדיקליות אות כבוד וניצוץ ילדותי עדיין מבליח בעיניו כאשר הוא מתאר את עצמו כמהפכן. החלטתו ללמוד ולקבל הסמכה כרב בשנת 1995, בגיל 62, התגבשה לאחר שהבין שהרבנות יכולה להיות מוסד מהפכני, שיש לה תפקיד מרכזי בהפיכת היהדות עתיקת היומין מאמונה המבוססת על טקסים של בית המקדש לאמונה של לימוד ותפילה.
מראהו של ווסקאו הולם בהחלט את תפקידו הייחודי כמהפכן דתי. גופו רחב ואת פניו מעטר זקן לבן מקליש. החוש הטבעי שלו לנאומים חוצבי להבות, מזכיר את הלהט של נביאים תנ"כיים. למרות שהליכתו איטית כעת והוא נשען על מקל ליציבות, ווסקאו עדיין מרשים מבחינה פיזית. תמונות שלו בהפגנות מהשנים האחרונות עדיין משקפות אדם מלא זעם הנלחם באי צדק באשר הוא.
"אנשים אומרים שריככתי אותו", אומרת הרבנית פיליס ברמן, אשתו של ווסקאו זה 34 שנים. "ואני חושבת שזה נכון. אבל הוא גם הפך אותי לקשוחה יותר. שני הדברים נכונים. הוא אמר לי לא מזמן בשיחה יקרה ללבי, שאני כבר לא נותנת לו להתייחס אלי לא יפה. ואני חושבת שכנראה נתתי לו במשך הרבה זמן. הוא אדם מפחיד כשהוא כועס. אבל למדתי לעמוד מולו בצורה עמוקה הרבה יותר".
ווסקאו מקווה שמורשתו תוביל לשינוי עמוק בתיאולוגיה היהודית – ובעקבות זאת בנפש היהודית. הוא מאמין שהמודרניות הציבה בפני היהדות אתגר המשתווה לאתגר שמולו ניצבו הרבנים בעת העתיקה לאחר חורבן בית המקדש. אתגר זה, שבא לידי ביטוי במשברים שפוקדים את האנושות, ידרוש שינוי עמוק במחשבה הדתית – מהתרכזות בעבודת האלוהים כשליט או מלך, להשקפת עולם אקולוגית יותר שרואה את כל הבריאה כשלם חי ונושם.
"המודרניות עשתה לנו מה שעשו לנו הרומאים, ולפני הרומאים, המצרים והבבלים", אומר ווסקאו. "השאלה כעת היא האם המודרניות הפכה להיות כה רבת עוצמה וכה בלתי ניתנת לשליטה, עד שהיא הולכת להרוס הכול לפני שנוכל ליצור תגובה אפקטיבית. או האם נוכל ליצור תגובה אפקטיבית? וזה מה שאני מנסה לעשות".
