(JTA) – אני גדלתי כיהודי באלסקה. הקהילה היהודית באנקורג', העיר שבה גדלתי, עשתה דברים בדרכה שלה. זה היה סוג היהדות היחיד שהכרתי.
כך למשל, חשבתי לתומי שחגיגות בר ובת מצווה תמיד נערכות בקיץ, כי באלסקה זה הזמן המתאים ביותר להזמין אורחים.
מאוחר יותר נתקלתי, כמובן, בצורות אחרות של יהדות. גרתי בירושלים. התפללתי ועבדתי בקהילות יהודיות קטנות מכדי שיהיה להן בית כנסת וגם בקהילות שבהן יותר מ-1500 משפחות. ההתנסויות האלה שכנעו אותי לפנות ללימודי לרבנות אך מעולם לא העליתי בדעתי שאחרי ההסמכה במכון היהודי לדת של ההיברו יוניון קולג' ב–2017, אשוב לעיר הולדתי כרב.
כיום אני עורך טקסי בר מצווה בבית הכנסת שבו אני עצמי עליתי לתורה. כמי שאוהב טבע וגדל להעריך את היהדות בערים ועיירות קטנות, אלסקה נראית לי מקום נהדר להיות בו יהודי. יש שיחשבו שהמקום מרוחק וקר אבל בעיניי הוא מסביר פנים ומחמם לב.
אבל לא תמיד.
בשנה האחרונה, בעוד ראשי המדינה והפוליטיקאים מתלבטים איך להיאבק בנגיף הקורונה בצורה המיטבית, היא אצלנו אנשים שהשוו את האיסורים הנובעים ממדיניות הנוגעת למחלה – לשואה. במהלך אסיפה סוערת בנוגע לחובת עטיית מסכות באנקורג', ענדו מתנגדי המסכות טלאי צהוב וניכסו בכך את השואה ואת רצח העם היהודי בידי הנאצים. ראש עיריית אנקורג' אף אמר בשלב מסוים שהקהילה היהודית צריכה לתמוך במסר של המוחים.
קהילה קטנה כשלנו המונה 4500 איש ומרוחקת מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים אולי הייתה מוחלת על כבודה וממשיכה הלאה. או אולי רוטנת משהו כנגד המעשה אבל מניחה ל"אנשים מבחוץ" למחות בשמנו.
אבל אנחנו בחרנו בדרך אחרת.
בשימוע פומבי בנוגע לחובת עטיית מסכות שנערך בספטמבר, קרא אחד מאנשי הקהילה שלי, חבר מועצת המדינה פורסט דאנבאר, מכתב שכתבתי. "לבי נקרע כשראיתי אנשים עונדים את הטלאי הצהוב, מחקים את אבותיי היהודים שנספו בשואה", הוא ציטט אותי. "מבחינתי ומבחינת יהודים רבים אחרים לראות טלאי צהוב על חזה של מישהו מעורר את אותה תחושה שמתעוררת כשאני רואה צלב קרס על דגל או את סמל האס.אס על מדים. אני מאמין שזאת זכותך החוקתית למחות ולהגן על ערכיך. אבל אני מבקש שלא תשתמשו בסמלים המגמדים את האסון שפקד 6 מיליוני יהודים שנרצחו בשואה".
למחרת, פירסם ראש העירייה התנצלות. הפעילות של הקהילה היהודית המקומית והבטחון העצמי שהפגינה, המחישו לו עד כמה דבריו פגעו ביהודי אלסקה.
לבטחון העצמי שלנו יש שורשים עמוקים. ב–1900 חגגה הקהילה שמנתה 60 יהודים בלבד את ראש השנה בעיר נום וקראה מספר תורה שהובא בידי סאם ביילס, מהגר מלטוויה שחיפש את מזלו בבהלה לזהב שפקדה את אלסקה. ספר התורה של ביילס נשאר בנום עד אחרי מלחמת העולם הראשונה ואז הועבר מעט דרומה 860 ק"מ משם לקהילה שלי, קהילת בית שלום באנקורג', שבה הוא נמצא עד היום לצד ספרי תורה נוספים בעלי היסטוריה מיוחדת משלהם.
סיפורם של ספרי התורה משקף את סיפור הגעתם של היהודים לאלסקה. בין אם מתוך רוח חלוצית, תחושת התפעמות, או צורך להתחבר למסורת בצפון הרחוק, הגיעו היהודים לאלסקה עוד טרם הייתה למדינה בארצות הברית.
לא פעם אני חש שיהודים במקומות אחרים באמריקה סבורים שהיהדות באלסקה עומדת על כרעי תרנגולת בשל בידודה ומספרם הנמוך של חברי הקהילה. אין ספק שיש לנו כאן בעיות יחודיות לאלסקה. מועד כניסת השבת הוא בעייתי אצלנו כי ישנן עונות בהן השמש אינה שוקעת והאור נמשך רוב הלילה, וימים אחרים שכולם בחשיכה. ויש בעיות אחרות: איילי הצפון שנכנסים אל תוך הסוכה שלנו, סופות שלגים, ודובים המונעים מאיתנו לעיתים להיכנס לבית הכנסת או לצאת ממנו.
יחד עם זאת אני חושב שהיהדות כאן היא מיוחדת. אלסקה היא לא רק מקום שבו היהדות שורדת. היהדות כאן משגשגשת. יש לנו באלסקה את הדרך שלנו להיות יהודים.
למשל, לקהילה שלנו המונה 160 משפחות, אין מקווה משלה, אבל אנו מוקפים באפשרויות שונות לטבילה. כל אחד מ-3 מיליון האגמים של אלסקה מכיל מים צלולים ויכול לשמש כמקווה. מדי קיץ אני מכין כרטיסי תפילה מצופים ניילון עבור יהודי אלסקה המעוניינים לחוות חוויית מקווה על רקע ההרים הנישאים והיערות ירוקי העד.
רוב החוויה היהודית של בני האדם – כך נידמה לי – מקורה בקשר עם מוסדות יהודיים, אנשי מקצוע יהודים וחברים יהודים. החוויות היהודיות שלי מושתתות תמיד על הבריאה המופלאה של האל.
המחלוקת על ההשוואה לשואה ופתרונה הייתה תזכורת חשובה לכך שהיהודים באלסקה הם חלק מאלסקה ולא קבוצה נפרדת בתוכה. אנחנו לא שטעטל מבודד אלא חברים פעילים בקהילה של אלסקה. כיום יש מספר מחוקקים יהודים מאלסקה ונציגי הקהילה אף היו שותפים בשעה שנוסחה חוקתה של המדינה. נכון שראש עיריית אנקורג׳ השתמש במילים פוגעניות כשהשווה את חובת המסכות לשואה, אבל צריך לזכור גם ששלושה מראשי העיר הקודמים היו יהודים.
אנחנו אוהבים את המקום הזה ותומכים בו ככל שנוכל.