בלפסט, צפון אירלנד (JTA) — החודש שבו לבירת צפון אירלנד המראות המוכרים: מהומות, שלדים מפויחים של מכוניות שהוצתו, שוטרים פצועים.
האירועים הזכירו לרבים מ-280 אלף תושבי העיר הפוסט-תעשייתית את "הצרות", תקופה בת שלושה עשורים של אלימות מגזרית שהותירה אלפי הרוגים וגרמה לאלפים נוספים לעזוב.
אך כמו בשיא ״הצרות״, הקהילה היהודית הזעירה של בלפסט – שמונה כיום רק 30 משקי בית לעומת שיא של 453 משפחות בשנת 1977 – אינה מוטרדת במיוחד מהסכסוך החדש, אשר פרץ בעקבות סיבוכים של הברקזיט ומתחים בלתי פתורים בין בריטניה לאירלנד.
"למרבה המזל, האזורים הבודדים של המהומות רחוקים מבית הכנסת ומאזור המגורים של הקהילה היהודית. אנחנו חשים באיום רק כשיש בעיה במזרח התיכון", אמר יושב ראש הקהילה מייקל בלאק בראיון בשבוע שעבר.
כמו בשנות השבעים, גם כעת המפגינים נחלקים בחלוקה גסה לשני מחנות: רפובליקנים אירים השואפים לאיחוד אירלנד, ומולם נאמנים לבריטניה המעוניינים שצפון אירלנד תמשיך להיות חלק מהממלכה המאוחדת. הנאמנים, הזועמים על הסכם הברקזיט שיצר מחסום סחר בים האירי, הם הכוח המניע העיקרי מאחורי המחאות כעת. בגלל חומת הסחר חלים למעשה בצפון אירלנד חוקי השוק של האיחוד האירופי, ונאמנים רבים חשים שהמדינה זוכה ליחס שונה מיתר בריטניה.
אולם יש מחלוקת אתנו-דתית נוספת בין הצדדים: הרפובליקנים האירים הם קתולים ברובם, והנאמנים הם פרוטסטנטים ברובם.
כיוון שהיהודים המקומיים נמנעו מנקיטת עמדה בחזית הדתית, הם נחשבים למתבוננים ניטרליים מהצד. במקרים מסוימים הם אף היו מעורבים בניסיונות פיוס בין הצדדים.
אך למרות זאת, בעבר סבלה גם הקהילה היהודית מהאלימות במדינה.
בשנת 1970 האלימות פשתה בבלפסט, אך הקהילה היהודית בעיר נהנתה מפריחה חברתית.
חבר הקהילה לשעבר קית' דיילי סיפר כי בילדותו בקהילה חש "כאילו השטעטל מרוסיה עבר לבלפסט… אז כשגדלתי הרגשתי שכולנו משפחה".
רבים מהיהודים באזור היו צאצאיהם של אשכנזים שברחו מהפוגרומים במזרח אירופה ולאחר מכן מהשואה. בדרכם לאמריקה החליטו אבותיהם להתיישב ולהקים קהילה בצפון אירלנד במקום לחצות את האוקיינוס האטלנטי.
רבים מייחסים את הצלחתה של הקהילה למכון היהודי בבלפסט, שהמקומיים כינו "המועדון" והיה במרחק הליכה קצר מבית הכנסת בצפון העיר. חבר לשעבר בקהילה בשם בן (כמו אחרים המוזכרים בכתבה, הוא נמנע מלהזדהות בשמו המלא מטעמי ביטחון אישי) סיפר שהמועדון היה "חלק עצום ומרכזי בקהילה". חברי המועדון נהנו ממגרשי טניס, אולם נשפים, חדרים למשחק קלפים, מועדון דרמה, מועדון דיבייט, מסעדה כשרה ועוד.
אמנם העיר סביבו עלתה בלהבות מדי פעם, וניתן היה לשמוע היטב את הדי הפיצוצים בסמוך, אך המועדון שימש מחסה ומפלט של ממש עבור הקהילה היהודית בבלפסט.
לקהילה היהודית המגובשת בבלפסט היה הכול בתחילת שנות השבעים: בית כנסת מלא במתפללים מלא מדי שבוע; חיי חברה תוססים במועדון; ואפילו קצב כשר שהגיע לבתי לקוחותיו בצפון העיר.
העובדה שלא היו מעורבים בסכסוך פתחה לחברי הקהילה הזדמנויות להצלחה כלכלית, והם זכו להערכה רבה במשך תקופת ה״צרות״ על תרומתם החשובה לעיר. אחת המשפחות היהודיות, למשל, לדוגמה, מילאה תפקיד מרכזי בתעשיית הפשתן המצליחה בצפון אירלנד שקיבעה את מעמדה של בלפסט כעיר תעשייתית נחשקת במאה ה-19. יהודים רבים בצפון אירלנד היו בעלי עסקים משפחתיים, רופאים ובעלי מקצוע נוספים.
המצב של הקהילה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, ואכן היה כך. כ-3,700 בני אדם נהרגו בסכסוך, רבים מהם אזרחים בלתי מעורבים, ובסופו של דבר פגיעתו הורגשה גם בקהילה היהודית.
ב-8 בפברואר 1980 לאונרד קייצר, איש משפחה, אב לשני בנים וחבר אהוב בקהילה היהודית בבלפסט, נגרר ונחטף מביתו בידי חמושים. הוא היה סוחר עתיקות והחוטפים דרשו כופר של מיליון ליש"ט לשחרורו. בני משפחתו לא יכלו לעמוד בתשלום הכופר, וקייצר נורה למוות.
אף ארגון מעולם לא נטל אחריות על הרצח, אך ידוע שקבוצות רפובליקניות איריות רבות השתמשו בטקטיקת החטיפה כחלק משאיפתן למוטט את המדינה הבריטית ואת כלכלתה וכדי לממן את הוצאות הלחימה שלהן.
בתקופת מותו של קייצר, רצח מגזרי היה דבר שבשגרה, אך לדברי סטיבן ג׳פה, אחד מתושביה היהודים של בלפסט, האירוע היה טראומטי במיוחד לקהילה בגלל מאמציה הרבים של הקהילה היהודית להימנע ממעורבות בסכסוך.
"הרצח של קייצר זעזע רבים גם כיוון שהתחושה הייתה שאין לכך שום קשר לקהילה היהודית", אמר ג'פה.
ההלוויה של קייצר הייתה ההלוויה היהודית הגדולה ביותר בתולדות בלפסט. ה"בלפסט ג'ואיש רקורד" דיווח אז: "הקהילה הקטנה שלנו הצטרפה להורים באבלם על הבן, חברים רבים הגיעו לחלוק כבוד אחרון ורבים נוספים, בלתי מוכרים ובלתי מזוהים, הגיעו כדי לחלוק את האבל שלנו וכמחאה שקטה נגד הברבריות שהשתלטה על מדינתנו".
בעקבות הרצח של קייצר ומתקפות אקראיות אחרות על יהודי בלפסט, ברחו משפחות רבות מהעיר והיגרו לבריטניה. קצתם עלו לישראל.
בדומה לקהילות יהודיות קטנות אחרות בבריטניה, כמו ניוקאסל וקארדיף, שחבריהן עברו בהדרגה לקהילות גדולות יותר במנצ'סטר או לונדון, הקהילה בבלפסט כבר הייתה במגמת התכווצות איטית בשנות השישים. רבים מיהודי העיר נאלצו לעזוב כדי ללמוד באוניברסיטה ולעבוד במקצועות חופשיים, וכן כדי למצוא בני זוג יהודים, אם רצו בכך. האירועים האלימים רק האיצו את תהליך העזיבה.
קית' דיילי זוכר כיצד עמד בתור בדוכן עיתונים כשהיה בן 7 או 8, כאשר פרצה פנימה אישה מבוהלת ואמרה שעומדת להתפוצץ פצצה בתחנת המשטרה הסמוכה. אמו של דיילי שלחה את אחיו לחנות כדי לבדוק מדוע לא חזר עדיין. כשדיילי סיפר לו על הפצצה, אחיו תפס אותו והם ברחו לצד השני של הרחוב.
"רצנו החוצה מחנות העיתונים וחצינו את הרחוב הראשון, ואז היה בום והפצצה התפוצצה, וכל מה שאני זוכר מהחוויה הזו הוא שהחזקתי את היד של אח שלי ורצנו ואז רצנו הכי מהר שיכולנו, עשן ולבנים ואבנים עפו סביבנו", סיפר דיילי.
הם הצליחו להגיע הביתה בשלום.
"אימא שלי החזיקה את אחי הצעיר על הידיים וזרקה אותו על סבתא שלי", אמר דיילי. "היא רצה לקראתנו בשביל הגישה אל הבית, והיא אמרה שכשהגיעה לשער, כל מה שהיא הצליחה לראות היה שני ילדים במדי בית ספר, יוצאים בריצה מתוך העשן".
רגעים מסוג זה הם שדחפו בסופו של דבר משפחות יהודיות רבות לעזוב את בלפסט.
ג'יליאן רו פרייס, חברה לשעבר בקהילה, זוכרת שמשפחתה עזבה בבהילות ועקרה למנצ'סטר, שבה האוכלוסייה היהודית גדולה יותר. משפחות נוספות הלכו בעקבותיהם.
בשנת 1977 היו 453 משפחות רשומות בבית הכנסת בצפון בלפסט, היחיד בצפון אירלנד. בשנת 1983 נרשמו רק 312 משפחות וב-1990 מספרם צנח ל-221. כיום יש רק מעט יותר מ-30.
כשגבר קצב העזיבה בתחילת שנות השמונים, ה"בלפסט ג'ואיש רקורד" דיווח כי "כל עזיבה היא אובדן קשה לקהילה הקטנה, אובדן שאיננו יכולים להרשות לעצמנו".
"האפקט הכולל חמור מאוד ובסופו של דבר יביא לחשבון נפש רב", נכתב בהמשך המאמר בבטאון היהודי המקומי. אם נרצה או לא, העתיד של הקהילה כולה נמצא כעת במצב נזיל ויש לבחון את התנאים באופן מתמיד".
בנוסף, נפגע גם שגשוגה הכלכלי של הקהילה.
שושנה אפלטון, ילידת ירושלים שעברה לצפון אירלנד בעקבות בעלה רוני אפלטון, יהודי יליד בלפסט, נזכרת כמה החיים היהודיים היו מאתגרים באותה תקופה. בעלה היה התובע הראשי של צפון אירלנד במשך 22 שנים, כך שמשפחתם חיה תחת הגנה משטרתית בלתי פוסקת, כיוון שהייתה עלולה להיות מטרה לאלימות המחתרות.
כשחגגו לבנם בר מצווה, חיפשו בני משפחת אפלטון בשר כשר לאורחים, אך ניתן היה להשיגו רק בדבלין, מדרום לגבו. הפיקוח על הגבול היה הדוק, והמסחר במזון בין שני צדדיו נאסר ולכן רוני אפלטון יצא עם ליווי משטרתי באופן סמוי אל הגבול בין צפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד, ולנגד עיניהם המשתאות של החיילים הבריטים המוצבים בצפון אירלנד והשוטרים של הרפובליקה האירית, הבריח בשר כשר שהוסתר בשקיות אשפה שחורות אל מעבר לגבול. הסכנה הייתה גדולה, אך כך הובטח שהאורחים בבר מצווה לא יישארו רעבים.
גם מציאת רבנים שיסכימו להשאר בבית הכנסת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית.
בראש הקהילה העברית בבלפסט עמד בעבר הרב יצחק הרצוג, אביו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג שבהמשך היה לרב הראשי בישראל. למרות עברו המפואר, בית הכנסת לא הצליח להחזיק רב קבוע בשנים 1979-1983. הרבנים שהקהילה שכנעה לבוא נשארו לעתים רק חודשים ספורים לפני שברחו חזרה בגלל האלימות הגואה.
(כיום יש בבית הכנסת "איש דת" יהודי בשם דייויד קייל, המנהל את התפילות ומשמש כחזן, אף שלא הוסמך לרבנות. הוא מסביר כי "איש דת הוא אדם מנוסה ומוסמך שהרב הראשי של בריטניה וחבר העמים הבריטי הסמיך לבצע את כל תפקידי הרב".)
המועדון, שבעבר היה לב הקהילה היהודית, הוצת ונשרף בשנת 1982. לדברי בלאק, זו לא הייתה מתקפה אנטישמית – בניינים שרופים היו חלק מהנוף העירוני של לפסט באותה התקופה.
לא ניתן היה להכיר את אולם הנשפים שיהודי בלפסט רקדו בו בעבר, דיווח ה"בלפסט ג'ואיש רקורד" אחרי השריפה. שרידי המועדון, נכתב בדיווח, נראו כ"שלד חרוך".
הקהילה החליטה לאמץ מרכז חברתי קטן יותר במקום המועדון, במקום שבו נמצא גם בית הכנסת, אך בשנות התשעים גם הוצאה זו הייתה כבדה מכפי יכולתה של הקהילה המתכווצת. בסופו של דבר נמכר הבניין, ובמקומו חולק בית הכנסת לשניים, כך שחלק ממנו הפך למרכז חברתי. בית הכנסת נותר כך עד היום.
הקהילה היהודית של צפון אירלנד "גוססת על רגליה", אמרה אפלטון. אך עם זאת, בעיניה הקהילה עדיין ידידותית ומסבירת פנים כתמיד.
"רבים לא יאמינו לכך בגלל ה״צרות״, אבל זה מקום נפלא. מקום חם", היא אמרה בראיון. אם אנשים יצטרפו לקהילה או יבקרו בה כדי להשאיר אותה בחיים, "זו תהיה מצווה גדולה".
