(JTA) — כשסנאט הסטודנטים של אוניברסיטת איווה דן בהצעת החלטה שתעניק ליהודים ייצוג מיוחד בקמפוס, ניק נכטמן הצביע נגד.
קבוצות מיעוט אחרות קיבלו מושבים משלהן במועצת הסטודנטים לתואר ראשון, על פי בחירת ארגוני הסטודנטים של כל קבוצה. את הסנטור היהודי אמורים היו לבחור הסטודנטים החברים בארגון הלל.
נכטמן ראה בזה בעיה.
"למרבה הצער, כשחקרתי את ארגון הלל הבינלאומי, גיליתי לא מעט עמדות חיוביות מאוד כלפי מדינת ישראל", הסביר נכטמן הלא-יהודי, סטודנט שנה א' באוניברסיטה. "אני חושש שכוח חזק שכזה ובעל קשרים ענפים בקרב מקבלי ההחלטות עלול להשפיע עליהם להחזיק בדעות פוליטיות, אף על פי שהתפקיד אמור להיות חף מפוליטיקה".
באותו לילה דחה סנאט הסטודנטים את הצעת ההחלטה. אלא שכעבור שבועיים, לאחר שנכטמן וחברי מועצה נוספים שקלו היטב את הנושא, הם התכנסו כדי להצביע בשנית. הפעם נכטמן לא העלה שום הסתייגויות מהרעיון של מינוי חבר מועצה יהודי. הצעת החוק עברה ברוב של 95 אחוז.
המהפך משקף אירוע יוצא דופן שהתרחש באוניברסיטת איווה בשבועיים האחרונים. מנהיגי הסטודנטים דנו בשאלות סבוכות: איך מגדירים אנטישמיות, האם היהדות היא בעיקר דת או שמא מוצא אתני, איזה תפקיד ממלאת הציונות בזהות היהודית, והאם היהודים זוכים לתשומת לב רבה יותר מקבוצות מיעוט נרדפות אחרות. והם עשו זאת ללא שמץ מהארס, או מהמעורבות של לוביסטים חיצוניים, שמלווה בדרך כלל את המאבקים המתחוללים בקמפוסים סביב שאלת הגזענות נגד יהודים.
"רבים מאיתנו מרגישים אחרת בכל מה שקשור להגנה על חופש הדיבור של אנשים בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני", אמרה מריה מרטין, סטודנטית יהודייה החברה בארגון הלל אבל גם לא חוסכת מביקורתה כלפי ישראל, בפגישת הסנאט שהתקיימה ביום שלישי. "ומצד שני, אנחנו מסכימים על הרבה דברים שקשורים לטבעה העתיק של האנטישמיות".
האפשרות של יצירת מושב במועצה שישמר לנציג "הבוחר היהודי" עלתה כשקנדל מייקלס, סטודנטית יהודייה שנה ד', חיפשה דרך להתמודד עם האנטישמיות שבה נתקלה בקמפוס של איווה סיטי. מספר קבוצות מיעוט אחרות בקמפוס, כמו סטודנטים מהקהילה הלהט"בית, יוצאי צבא או סטודנטים שחורים, קיבלו מושבים דומים, והיא האמינה שחבר מועצה המייצג את הסטודנטים היהודים יוכל לשמש להם קול.
מייקלס עומדת בראש הסניף המקומי של ארגון 'סטודנטים תומכים בישראל', שהכה גלים בקמפוסים אחרים. אבל האנטישמיות שמייקלס קיוותה להתמודד איתה לא הייתה קשורה לישראל, כפי שקרה בקמפוסים רבים אחרים שבהם המחלוקות בנושא אנטישמיות זכו לתשומת לב כלל-ארצית.
למעשה, הדאיגו אותה הרבה יותר הערות נבערות ובדיחות חסרות טעם ששמעה ברחבי הקמפוס. מייקלס נשאלה, לדוגמה, איפה הקרניים שלה; ואחד ממכריה, המודע ליהדותה, אף פרסם ברשתות החברתיות צלב קרס ומתחתיו המסר, "אני שונא את כל היהודים". היא חוששת לענוד בקמפוס שרשרת עם מגן דוד.
"רוב הסטודנטים מפחדים לבקש עזרה, כשדברים כאלה קורים", הסבירה מייקלס. "לא הייתי אומרת שזה קורה כל יום, אבל זה קורה בתדירות גבוהה מספיק כדי לעשות משהו בנידון. זה לא אמור לקרות בכלל".
היא ייחסה את האנטישמיות לתהום הפעורה בין סטודנטים יהודים כמוה, שהגיעו ממקומות כמו פרברי שיקגו, לבני גילם מאיווה הכפרית, שמעודם לא נחשפו כמעט ליהודים. בסניף הלל שבקמפוס מעריכים כי מתוך 22,000 הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה, כ-600 הם יהודים.
שני חברי מועצה עבדו עם מייקלס על ניסוח הצעת ההחלטה שהעניקה להם ייצוג בממשלת הסטודנטים. כמה מהקבוצות האחרות שזכו לייצוג משלהן בסנאט מונות אוכלוסייה קטנה עוד יותר מזו של הסטודנטים היהודים בקמפוס.
ההצעה קבעה שגם את חבר המועצה היהודי, כמו שאר החברים במועצה, תבחר קבוצת סטודנטים המייצגת אותם — במקרה זה, הסטודנטים המזוהים עם ארגון הלל.
אבל בישיבת הסנאט מיום 23 במרס, כמה משתתפים העלו התנגדויות להצעת החוק. היו ביניהם סטודנטים כמו נכטמן, שחששו למנות נציג המזוהה עם מוסד פרו-ישראלי כל כך, משום שסנאט הסטודנטים אינו מתייחס בדרך כלל לסוגיות פוליטיות בינלאומיות.
אחרים תהו האם באמצעות יצירת תפקיד מיוחד ליהודים, אין משום הענקת עדיפות בלתי הוגנת לדת אחת על פני אחרות, ועוד באוניברסיטה ציבורית.
"אני יודע שזו לא רק דת, אני יודע שהיא כוללת גם סממנים אתניים וכל זה", אמר מרקו אוסגרה, ואף טרח לציין שכמה מאבותיו היו יהודים. "אני מרגיש שהזהות היהודית, היהדות בכללותה, היא אחת משלוש הדתות האברהמיות הגדולות, ועצם העובדה שאנחנו נותנים להם קול ומעניקים במה לזהות שלהם, גם אם היא חורגת מההיבט הדתי, כפי שכבר אמרתי, אי אפשר להעניק ייצוג להיבט האתני מבלי להעניק את אותו ייצוג להיבט הדתי".
יותר משעה אל תוך הדיון שהתקיים ב-23 במרס, אמרה אלקה הקנר, מרצה שמתמחה בשואה, שהיא "נחרדת מעט" מכל מה ששמעה. את רוחה הסעירה במיוחד טענתם של כמה מהסטודנטים שיהודים אינם זכאים לאותו ייצוג כמו סטודנטים להט"בים או כמו סטודנטים שחורים, משום שהיהדות היא דת.
"זה אמור להיות ייצוג של מוצא אתני", אמרה הקנר לסטודנטים. "אולי תחשבו לרגע מה פשר ההתנגדות שלכם לעצם ההתייחסות ליהודים במונחים של תרבות? מה הקטע שלכם? מדוע אתם להוטים כל כך לנסות ולהוכיח שהיהדות היא בסך הכול זהות דתית, לדבריכם? אני מוצאת בעייתיות רבה בעצם העלאת האפשרות הזאת".
הצעת ההחלטה לא זכתה כאמור לרוב של שני שלישים, כנדרש על פי החוק, בתום הצבעה של 24-14 ונמנע אחד, והסטודנטים היהודים עזבו את הישיבה מזועזעים. למחרת בלילה, עשרות סטודנטים השתתפו בכינוס, והדוברים הצרו על כך שאיש לא נענה לקריאתם של היהודים לקבל תמיכה לנוכח השנאה שמסביב.
"זה רק עוד מקרה שבו סטודנטים יהודים אינם זוכים במקום משלהם סביב השולחן", אמרה מולי צ'ז, נשיאת הסניף המקומי של הלל, בראיון ל-JTA.
לדברי צ'ז, עצם הדיון במועצת הסטודנטים משקף חוסר הבנה של הזהות היהודית.
"הם הניחו שרק משום שזהותם הנוצרית היא בעלת אופי מסוים, גם הזהות היהודית זהה באופייה, שהרי אי אפשר להפריד בין הזהות היהודית לזהות הדתית. וזה שגוי מיסודו", אמרה.
אך בניגוד למקרים שאירעו באוניברסיטאות אחרות, הדיון שנמשך שבועות לא משך את תשומת ליבם של אותם ארגונים יהודיים כלל-ארציים שנוהגים להתערב בדרך כלל כשהם חשים שיהודים או ציונים מופלים לרעה בקמפוס. בקמפוסים אחרים, כמו אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין, התקבלו תלונות רבות על אנטישמיות ואנטי-ציונות שהובילו לקמפיינים ציבוריים ומתואמים היטב מצד מגוון רחב של קבוצות וארגונים. הם פנו להנהלות של מוסדות הלימוד, יזמו סיקור תקשורתי ואף עתרו בהצלחה לממשלה הפדרלית לפתוח בחקירות על הפרת זכויות אזרח.
באיווה, לעומת זאת, ליבנו הסטודנטים את הנושאים בכוחות עצמם, הרחק מהעין הציבורית. הדיון התלהט, אבל נשאר תרבותי. הנהלת האוניברסיטה לא התערבה (וגם לא נענתה לבקשת JTA לקבל את תגובתה). מנכ"לית ארגון הלל בקמפוס הניחה לסטודנטים להוביל.
"סטודנטים עדיין נפגשים ומתכנסים, מנסים להבין את כל זה ומה משמעות הדבר, וזה רק התחלה, אם זה נשמע הגיוני", הסבירה המנכ"לית אשלי קרול-פינגרהוט בראיון בשבוע שעבר, על רקע הדיון המתמשך. "הם מתרכזים ביצירת הזדמנויות חינוכיות, שיאפשרו לחברי המועצה ולשאר הסטודנטים ללמוד קצת על היהדות".
ודברים אכן החלו להשתנות. בעקבות הוויכוח החליטו הנציגים, שרובם אינם יהודים, להתכנס ולהצביע שוב. נכטמן, סיפר בראיון באימייל כי "רבים מאיתנו חשים שלא ניתנה למועצת הסטודנטים ההזדמנות לשקול, לדון, להתווכח ולשנות בהתאם את הצעת החוק".
כשהסנאט חזר לדון בהצעת ההחלטה, הדיון ארך 45 דקות בלבד והוקדש ברובו לעניינים טכניים. שיחה אחת שהתארכה במיוחד נסבה סביב השאלה האם להשתמש בהגדרה מסוימת של אנטישמיות כמדריך שישמש את חבר המועצה היהודי לזיהוי אנטישמיות בקמפוס, שאלה שעמה מתחבטים פוליטיקאים ופעילים ברחבי העולם זה שנים.
אבל בדיון בקמפוס, העניין נפתר בקלות.
הדיון נסב סביב ההגדרה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), שבו כמה מהדוגמאות לאנטישמיות כוללות צורות שונות של ביקורת כלפי ישראל. כמה ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל העדיפו לדחות את ההגדרה; והיו גם שהציעו הגדרה חלופית.
אבל באוניברסיטת איווה, מנהיגי ממשלת הסטודנטים הגיעו מהר מאוד לפשרה ידידותית: הסטודנטים הסכימו לאשר את ההגדרה של IHRA — אך להוריד ממנה דוגמה אחת שקובעת כי כל התייחסות לישראל כאל מדינה גזענית היא בהכרח אנטישמית.
ההצבעה הסופית שהעניקה מושב בסנאט לסטודנטים יהודים התקבלה כמעט פה אחד. וסטודנטים יהודים אמרו שקולם נשמע כעת בקמפוס, לאחר שבעבר זה לא תמיד היה המקרה.
"ההחלטה שהתקבלה בעבר הייתה החלטה בלתי מושכלת", אמרה צ'ז אחרי ההצבעה הסופית. "חברי המועצה נסחפו עם הרטוריקה הפוליטית. השבועיים שחלפו בין ההצבעות העניקו להם מושג באשר להשפעה שיש למעשה הזה על הקהילה כולה, על המיעוט, וגם לחבריהם ללימודים באיווה".
