(JTA) – בדומה לגיבורי העל בקומיקס שהמציאו, גם ליוצרים היהודיים של הדמויות הייתה לעיתים קרובות זהות סודית – או לכל הפחות שם בדוי. יוצרי סופרוומן, ג'ו שוסטר וג'רום סיגל, השתמשו בשמות העט ג'ו קרטר וג'רי אס. בוב קיין, שנולד כרוברט קאהן, יצר את באטמן. ג'ק קירבי, שם העט של ג'ייקוב קורצברג, המציא את קפטן אמריקה.
נשים גיבורות ספרי קומיקס זכו לקצת פחות פרסום, ובכל זאת לדמות של סניוריטה ריו, היו למעריצים רבים. סניוריטה ריו הייתה ריטה פארקר, כוכבת ההוליוודית ביום וסוכנת חשאית שלחמה בנאצים בלילה. וגם היוצרת של הקומיקס שופע האקשן הזה, שהתפרסם בשנות ה-40, חייה סוג של חיים כפולים. היא נהגה לחתום על ספריה בשם ל. רנה, מבלי לחשוף את שמה המלא.
"כולם הניחו שאני גבר", אמרה האומנית לילי רנה פיליפס בתשובה למכתב ממעריץ שקיבלה פעם. מכתבים היו תמיד ממוענים עבור "מר רנה". המעריצים לא ידעו כי רנה היא אישה וגם לא ידעו דבר על סיפורה המדהים, שמתחרה בעלילה של סניוריטה ריו.
במשרדי Fiction House, חברת ההוצאה לאור של ספרי קומיקס שבה עבדה רנה בניו יורק, היא הייתה מהגרת קשת יום שהחלה את דרכה כמוחקת סימוני עפרון והתקדמה בסולם הדרגות עד לאיור הגיבורות בעצמה. מחוץ לעבודתה, היא הייתה ניצולת שואה שנולדה בווינה וברחה מאוסטריה לאחר האנשלוס, סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים. היא נמלטה לאנגליה בקינדר-טרנספורט, משלוחי הצלת ילדים, והתאחדה עם הוריה בניו יורק בשנת 1940.
בניגוד לעמיתיה לעבודה, שאהבו בכל ליבם את עולם הקומיקס שסיפק זירת מלחמה בין הרעים לבין גיבורים שלוקחים את החוק לידיים למען הצדק, רנה רק רצתה להתפרנס ממשהו שתמיד אהבה לעשות – לצייר.
איוריה של רנה מוצגים כעת בתערוכה בפורום התרבות האוסטרי בניו יורק. התערוכה “Three with a Pen" ("שלושה אוחזים בעט") מציגה שלושה אומני קומיקס יהודיים שגדלו בווינה ונמלטו לחוף מבטחים לאחר 1938: רנה, פול פיטר פורג'ס וביל ספירה. התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון היהודי בווינה בשנת 2019.
איוריה של רנה בעט ודיו הגיעו לעיר שבה נולדה ואשר ממנה נמלטה בגיל 17 וחזרו לבית המאמץ שלה מזה 80 שנה, שם היא עדיין חיה ותחגוג יום הולדת 100 בחודש מאי.
למרות שנבצר ממנה לשוחח עם עיתונאים, בתה ועמיתיה של רנה סיפרו על חייה והתהפוכות שעברה. רנה, הם אמרו, עדיין זוכרת את עצמה כילדה קטנה בווינה, מציירת על שולחן האוכל בבית משפחתה, משרבטת בלרינות ושחקנים בתחפושות שראתה בתיאטרון. עשור לאחר מכן בניו יורק, היא ניצלה מיומנויות ציור אלו כדי לפרנס את עצמה ואת הוריה, שנאלצו למסור את נכסיהם לידי הנאצים באוסטריה וחלקו דירה קטנה באפר איסט סייד. היא התחילה לקשט תיבות עץ עבור חנות, לאחר מכן ציירה חומרי פרסומות לחנות הכולבו וולוורט.
יום אחד אמה של רנה ראתה מודעה בעיתון ובה פורסם כי Fiction House מחפשים מאיירים ועודדה את ביתה להגיש מועמדות. רנה לקחה לריאיון ציור של טרזן וג'יין שציירה והתקבלה לעבודה לאחר תקופת ניסיון קצרה.
רנה הייתה במקום הנכון בזמן הנכון.
ענף הקומיקס האמריקאי, שפרח מאז שנות השלושים, התרכז בניו יורק. שנות הארבעים של המאה ה-20 היו תור הזהב של ספרי הקומיקס, ואותה מלחמה שהפכה את רנה לפליטה פתחה לראשונה בפני נשים משרות בתחום האיור, מכיוון שגברים רבים התגייסו לצבא.
"לפני מלחמת העולם השנייה, אומניות קומיקס היו מחזה נדיר מאוד", אמר מייקל פרוינד, אוצר משותף של "שלושה אוחזים בעט". "זה היה בעיקר תחום של גברים צעירים רעבים".
בד בבד, גבר הביקוש לקומיקס, בעיקר מצדם של חיילים בחזית שהיו כמהים לחומר קריאה שיסיח את דעתם.
בתחילת דרכה של רנה ב-Fiction House היא קיבלה בעיקר משימות שנחשבו נחותות, כמו צביעת רקעים. אבל היא התקדמה, והגיבורה הראשונה שקיבלה לצייר בעצמה הייתה ג'יין מרטין, אחות אמיצת לב בתקופת המלחמה.
"פריצת הדרך שלה הגיעה כאשר קישטה את דמותה של סניוריטה ריו, מרגלת וסוכנת חשאית של כוחות הברית", אמרה סבין ברגלר, אוצרת שותפה של התערוכה. "ריו לא הומצאה על ידה, אבל היא תרמה לסיפור העלילה ולמאפיינים הספציפיים של הגיבורה – שהייתה גם ביטוי לרצון שלה עצמה להילחם בכוחות פאשיסטיים".
עמיתה ניק קארדי המציא את ריו, אבל רנה עיצבה את המראה שלה: ברונטית אתלטית שנלחמה בנאצים ובני בריתם בדרום אמריקה.
"יכולתי להפיח חיים בפנטזיה, גם אם רק על הנייר", אמרה רנה לפרוינד על איור המרגלת הנועזת, שנלחמה על הדף נגד מי שרדפו את רנה עצמה. "זה היה סוג של נקמה".
בסופו של דבר, רנה לא ראתה בעבודתה על סניוריטה ריו וגיבורות קומיקס אחרות את פסגת הישגיה לאורך חיים של קרוב למאה שנה.
"היא הייתה בראש ובראשונה אומנית", אמרה נינה פיליפס, בתה של רנה.
פיליפס התבוננה כילדה באמה מציירת, אבל עד לשנות העשרה היא לא ידעה על איורי הקומיקס, עד שפתחה את המגירה הלא נכונה – שהייתה מלאה באיורי הקומיקס הישנים של אמה.
"פעם לא ראו באיור ספרי קומיקס מקצוע מכובד", פיליפס אמרה. "היא ממש מחקה אותם מחייה ועסקה בכל מיני פרויקטים יצירתיים אחרים".
החל משנות החמישים, רנה עבדה כאומנית פרילנסרית ומעצבת טקסטיל. היא השתתפה בקורסי כתיבה עם פיליפ רות וכתבה מחזות וספרי ילדים. היא התיידדה עם אומנים עכשוויים, ביניהם הצלמת דיאן ארבוס. עד לפני מספר שנים היא עדיין ציירה ואיירה.
בשנים האחרונות היא זכתה להכרה על מעמדה הייחודי כאחת מאומנויות תור הזהב של הקומיקס. היסטוריונית הקומיקס טרינה רובינס גילתה אותה מחדש בשנת 2005 והפכה את חייה של רנה לרומן גרפי. רנה הוזמנה להשתתף בדיוני פאנל של כנס קומיק-קון, קיבלה פרסים ועמדה במרכזו של סרט תיעודי קצר על חייה ועבודתה.
עבור דור של חובבי קומיקס שרעבים לגיבורות קומיקס נוספות על הנייר המודפס ועל המסך, רנה מייצגת גיבורת-על מטריארכלית לא פחות מוונדרוומן.
"היא נרתעה מהמילה "פמיניסטית", אומרת פיליפס על אמה. "אבל אין ספק שהיא הייתה כזו".
