(JTA) – במשך עשרות שנים נוהגים עשרות רבנים אורתודוקסים להתכנס בבית כנסת בניו יורק בבוקר שלפני הפסח ולמכור, כל אחד בתורו, לחם, פסטה ומוצרי חמץ אחרים בשווי של מיליוני דולרים לאדם אחד.
אותו אדם, סוכן נדל"ן ששמו ג'ון ג'יי בראון, הוא הציר המרכזי בתעשיית מכירת החמץ בניו יורק ובזכותו יכולים יהודי העיר המקפידים על הלכות הפסח, לוודא שאין ברשותם חמץ ושאינם מפיקים תועלת כלשהי ממוצרים המכילים חמץ. לפי הנוהג, מקובל למכור באופן סמלי את החמץ לאדם לא-יהודי לפני הפסח, ולקנות אותו בחזרה ממנו כשהחג מסתיים.
בראון מילא את התפקיד הזה יותר 40 שנה, מאז 1977. מדי שנה – עד לשנה שעברה – הוא נהג להפגש עם קבוצה של רבני בתי כנסת אורתודוקסים לפני החג, ולקנות מהם את החמץ של בני קהילותיהם.
בשנה שעברה נקטעה המסורת בגלל מגפת הקורונה. השנה, נאלצו יהודי ניו יורק לחפש מישהו אחר למלא את התפקיד: בראון הלך לעולמו בחודש פברואר בגיל 88.
"זה היה מאד חשוב לו", אמר פול ג'ייקובס, חתנו היהודי של בראון, שלעתים קרובות נסע איתו לניו יורק לאירוע מכירת החמץ. "הייתה שם רמה גבוהה במיוחד של כבוד הדדי. זו הייתה פעולה עסקית, וג'ון התייחס לזה כאל פעולה עסקית. לג'ון הייתה מחויבות לנדל"ן, לחוזים ולדברים כאלה".
אבל ג'ייקובס אומר שבעיני בראון זו הייתה יותר מעוד עסקה. לבראון, סיפר ג'ייקובס, הייתה סקרנות אינטלקטואלית והוא נהג לתבל את דבריו בביטויים לטיניים וגם ביידיש שלמד בניו יורק.
"יש פה גם אלמנט של הנאה", סיפר ג'ייקובס. "הוא ניסה לעמוד בחוקי התורה והתלמוד, אבל הייתה שם גם מידה של יצירתיות״.
תחושת הכבוד הייתה הדדית. הרב גדעון שושן, חתנו של הרב מרדכי וויליג, שניצח על מלאכת מכירת החמץ עם בראון, כתב בפייסבוק שבראון "היה אגדה במשפחת וויליג, בקרב קהילת יהודי ריברדייל – ועבור אלה שהכירו את שמו – הוא מילא תפקיד חשוב בחייהם של אלפים רבים של יהודים מדי שנה בפסח במשך עשרות שנים".
וויליג ובראון נפגשו בשנת 1975, כשבראון תיווך בעסקת רכישת בית הכנסת 'ישראל הצעיר' בריברדייל, בו שימש וויליג כרב. בשנת 1977 חיפש בית הכנסת קונה חדש לחמץ. וויליג חשב על בראון. בראון, הוא סבר, יבין את התהליכים המשפטיים הסבוכים הכרוכים במכירת החמץ.
"בהלכה היהודית, נדל"ן מהווה מנוף רב עוצמה לעסקאות משפטיות", אמר הרב שמואל היין מ'ישראל הצעיר אוהב צדק' בצפון ריברדייל / יונקרס, מקורבו של וויליג ומי שמכר את החמץ של בית הכנסת שלו לבראון במשך יותר מעשור. "הרב וויליג העדיף שזה יהיה מישהו מתחום הנדל"ן מפני שהם מבינים את כוחו של הנדל"ן ואת המשמעות הכוללת של נדל"ן בהלכה היהודית".
וויליג היה גם מנהיג בבית הספר הרבני ב'ישיבה יוניברסיטי', ותלמידיו נהגו למכור לבראון את החמץ של חברי הקהילה שלהם. העסקה בוצעה בעשר בבוקר, ביום שלפני חג הפסח, המועד האחרון שבו מותר ליהודים להחזיק בחמץ. בראון ועשרות הרבנים נהגו להצטופף סביב השולחן בחדר הישיבות בבית הכנסת 'ישראל הצעיר' בריברדייל כשוויליג הקריא את החוזה.
לאחר מכן נהג בראון לשלם תמורת החמץ בחבילות של מטבעות – כמה סנטים עבור כל אחד מאלפי הבתים שאת מזונם הוא רכש. הסכום הסמלי הזה שימש כמקדמה לכאורה על הסחורה שקנה.
אחר כך נהג בראון לסמן כי השלים את העסקה לפי חוקי ההלכה היהודית בכמה דרכים – על ידי הרמת והנחת עט על השולחן, חתימת החוזה ולחיצת ידו של הרב. הוא חזר על אותו תהליך עם כל רב. עם השנים הוא היה מנוסה כל כך בפרטים של המנהג היהודי שהוא החל ללמד רבנים חדשים איך מתבצע הטקס.
"הוא תמיד התעניין ברבנים המתחילים ונהג לתקן אותם כשאלה התבלבלו ושיבשו את סדר הטקס, ולחצו את ידו של בראון לפני שהניפו את העט", נזכר היין.
בנוסף לרכישת מוצרי החמץ שנותרו חבויים בבתי האנשים, בראון קנה באופן סמלי מניות שאנשים החזיקו בבתי עסק שמכרו חמץ במהלך חג הפסח, כמו בתי מלון.
שנה אחר שנה הוא קיבל בעלות זמנית על חיות מחמד של אנשים: ליהודים אסור להפיק תועלת מחמץ בשום צורה שהיא, ולכן נאסר עליהם אפילו להאכיל את חיות המחמד במזון המכיל חמץ. כדי לעקוף מגבלה זו, אנשים רבים מוכרים את חיות המחמד שלהם יחד עם החמץ, כדי שמבחינה טכנית, בעלי חיים האוכלים מזון שאינו כשר לפסח לא ישתייכו להם.
"לפני כמה שנים, התחלנו לומר למר בראון, אתה עומד להיות בעלים של כך וכך של כלבים, כך וכך חתולים", אמר היין. "בכל הקשור לנושאים היותר מטופשים והפחות חשובים היה לו חוש הומור נהדר".
גם לאחר שבראון פרש ועבר מריברדייל למינרווה, עיירה באפ-סטייט ניו יורק, הוא נסע מדי שנה כארבע שעות לעיר ניו יורק כדי לקנות חמץ ולראות את השכונה הישנה. בתמורה, וויליג פרסם את עסקי הנדל"ן של בראון – ואמר לאנשים להזכיר את שמו כשהם פונים לסוכנות הנדל"ן בה עבד, כדי שבראון יזכה לעמלה. רבנים שמכרו חמץ לבראון נהגו להעניק לו בקבוק ליקר, כמחווה של רצון טוב.
במהלך מכירת החמץ בשנת 2015, בעודו מפרט את סוגי המזון החמץ שאינו כשר לפסח, הזכיר וויליג מוצרים מותססים ואמר, "אני מעז לומר, מר בראון, שהאלכוהול המותסס הוא ככל הנראה מבין הפריטים היותר יקרים שנמכרים לך".
"אם לשפוט לפי האיכות שראיתי כאן, אני נוטה להסכים", השיב בראון.
ג'ייקובס סיפר שבמשך כמה שנים חזר בראון מהמכירה "עם ארגז בקבוקי אלכוהול, אבל ג'ון אהב לשתות והיו לו חברים ששתו. האם היה לו בר גדול? לא, מפני שהוא נהנה לשתות אותם".
(ג'ייקובס ציין עם זאת, שעל אף שהמשקה האהוב עליו היה וויסקי אירי, הרבנים קנו לו לעתים קרובות סינגל מאלט וויסקי, אותו הוא שמר לאורחים.)
היו שנים שבהן מכירת החמץ היתה רק תחילת אירועי חג הפסח עבור בראון. לאחר המכירה, הוא נהג לנסוע לביתו של ג'ייקובס, בוושינגטון די.סי, שם התכנסה המשפחה לסעודת ליל הסדר באותו לילה.
"זה קצת מצחיק שמי שתפקד כ'גוי החמץ' נהג גם לחגוג את ליל הסדר," אמר ג'ייקובס. "ג'ון תמיד רחש כבוד רב לקהילה למסורת היהודית".
בראון אהב במיוחד את סיכום התהליך בסוף חג הפסח, כשמכר בחזרה את החמץ לבעליו המקוריים – ותמיד העמיד פנים שהוא מתחרט על שלא הצליח להשלים את העסקה המקורית, ששווייה מיליונים רבים של דולרים.
"הוא תיאר בהנאה את התהליך שבו הוא מופע בטקס הסיום ומתנצל על כך שלא הצליח לגייס את הכסף כדי לסגור את העסקה, ולכן הוא נאלץ להחזיר את החמץ לבעליו", סיפר ג'ייקובס.
בשנה שעברה, בגלל המגפה, בראון לא הצליח להגיע לריברדייל. כשניסה וויליג להשיג את בראון השנה, נודע לו על מותו. וויליג מחפש כעת אדם שימשיך את המורשת של בראון.
"הוא אמר שיחד אנחנו צריכים למצוא מישהו שיעשה את זה בעתיד, ואני מקווה שאדם זה יאריך ימים בתפקידו עד סוף הקדנציה שלי בריברדייל", אמר היין על וויליג. "בעיני וויליג זה נתפס כסופו של עידן".
