במשך השנים התמודדתי עם תגובות רבות מאוד לעובדת היותי קוריאנית ויהודייה. הן נעו מתגובה אבסורדית (את בטוחה?) דרך תגובה כועסת (לא יכול להיות!) ועד לתגובות שפשוט התישו אותי (אה, אז את מאומצת?). אבל כשמתוודעים לסיפור הזהות שלי, התגובה הכללית העוברת כחוט השני בקרב רוב בני שיחי, בעיקר אלה מהקהילה היהודית, היא – אי אמון. הצצה אחת קצרה בתווי פניי הקוריאנים מאפשרת להם, כביכול, לדעת הכול על יהדותי, והם אינם מסוגלים להעלות בדעתם שהיא אמתית ומבוססת או משמעותית כמו היהדות שלהם.
במשך שנים ארוכות התקיים סיפור אחד ויחיד המתאר את המשמעות של היותך יהודי – סיפור של גורל משותף, אמונה משותפת ודיכוי משותף. ולמרות מה שלימדה אותנו הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה בנוגע לסכנה הטמונה באמונה בסיפור אחד ויחיד, אין בקהילה היהודית מקום כלל וכלל למי שמאתגר את הנראטיב המקובע. נוכחותי במרחב היהודי נתפסת כאיום, כאילו גזלתי את מקומו של יהודי "אמתי". עצם קיומי נחשב לתערובת מקרית של מזל וטעות, כאילו יהדותו של אבי מלידה שוללת ממנו כל אפשרות להעמיד צאצאים עם מישהו שאינו בן דתו. מתייחסים אל הסיפור שלי כאל סיפור אגדה – אבל לא מהסוג של "והם חיו באושר ועושר עד סוף ימיהם", אלא מהסוג של "יש בוודאי כישוף שיסביר תופעה שלא אמורה להתקיים".
אבל אני אכן קיימת וסיפורי אמתי מאוד, ואני רוצה לחלוק עמכם חלק ממנו בתקווה שזה ישנה ולו את דעתו של אדם אחד בנוגע לסיפור האחד והיחיד של היהודים. למען האמת, לא ידעתי בדיוק במה לפתוח (כי איפה מתחילים כשיש כל כך הרבה שנאה?), אבל הבנתי בסופו של דבר שסיפורי, כמו שיכולות להעיד אסיאתיות רבות בנות דור שני לתופעה זאת, צריך להתחיל באמי.
זכרוני הקדום ביותר הוא מגיל 4. אמי באה לאסוף אותי מגן הילדים במרכז הקהילתי היהודי. אלא שהגננת סירבה להפקיד בידיה את הילדה כיוון שאיש לא טלפן אליה להודיע ש"העוזרת" עומדת להגיע לאסוף את הילדה. בגיל 11 זכיתי במלגה מלאה ללימודים בבית הספר ללימודי יהדות בעירי, ואמי הגאה הקדישה את כל סוף השבוע להכנת קימצ'י – אותו מעדן קוריאני העשוי מירקות כבושים מתובלים שהכנתו מצריכה השקעה רבה, סבלנות והרבה אהבה – לכבוד יומי הראשון בבית הספר. אלא שבבית הספר זימנו אותי למנהל וביישו אותי כיוון שהתלמידים האחרים האשימו אותי שאני אוכלת "עוברים של תינוקות " בקפטריה. בגיל 13, אמי – שעבדה בשלוש עבודות במשך חודשים כדי שתוכל להרשות לעצמה לקנות לי שמלה לפי מידותיי ולארח במסעדה אותי ואת חבריי – לא הוזמנה לשבת על הבימה בחגיגת בת-המצווה שלי, בעוד אבי, אדם לבן שנטש אותי במשך רוב שנות חיי בכל המובנים שבהם הורה יכול לנטוש את ילדו, אך קרה שנולד יהודי אורתודוקסי, נכנס בשלווה ובגאון לבית הכנסת והתיישב במקום המכובד לידי.
מה שמצחיק כאן (ואני מתכוונת למצחיק במובן של מכעיס, שובר-לב ומזלזל) הוא שאמי היא יהודייה מהגאות ביותר שנתקלתי בהן אי פעם. היא התגיירה כמעט מיד לאחר שהגיעה לארה"ב (ארבע שנים לפני שנולדתי) ומעולם לא התחרטה על כך. היא אוהבת את התפילות, את החגים ואת שירי מחנות הקיץ היהודיים. יהדותה היא חלק בלתי נפרד ממנה, ואמונתה מעולם לא התערערה.
ככל שזכרוני מגיע אני יודעת שאמי הבינה בכל נימי נפשה מה שהעולם הלא-יהודי לעיתים מתקשה להבין: שאולי לא נסכים על הגדרה מדויקת לגבי הסוגיה מי הוא יהודי, אך אנחנו בכל זאת יכולים להסכים שהיהדות היא יותר מדת. מבחינה זאת, התייחסה אמי מאז ומתמיד ליהדותה כשזורה בזהותה האמריקאית. היא הייתה מאוד מודעת לאתגרים שאיתם אתמודד כבת לאיחוד בין-גזעי של אמריקאי לבן ומהגרת מקוריאה, עד כדי כך שנהגה לומר לי מדי יום לחשוב ולנהוג "קודם כל כיהודייה ורק אחר כך כקוריאנית". היא ידעה היטב שיהדותי היא כרטיס הכניסה שלי לעולם הלבנים, ושזה יהיה כרטיס הכניסה שלי לכמעט כל דבר.
והיא צדקה. זכיתי בפרסים על שליטתי בעברית, היו לי חברים רבים מאוד בנים למשפחות יהודיות, עשירות ולבנות, שהזמינו אותי להתלוות אליהם לחופשות היוקרה שלהם, הייתי ראש וועד הכיתה בתיכון וזכיתי במלגה לקולג'. האם זכיתי בכל אלה כי הקדשתי חלק נכבד מילדותי בהתכחשות למוצאי הקוריאני ובאימוץ מוחלט של היהדות כגורם היחיד המגדיר את זהותי? אני חושבת שלעולם לא אדע מה התשובה, אבל אני יודעת שמהר מאוד למדתי שאם אשיב לשאלה שממנה כה חששתי – "מהיכן את?" בתשובה "אמי מקוריאה…אבל אני יהודייה", אז יהדותי תנטרל את מה שאחרים ראו כזרותי המובנית.
אני יודעת ששאפתי להסתיר את החלק הקוריאני שבי לטובת השתלבות בקהילה היהודית הלבנה, ובמדינה בכלל. אני יודעת שהשתוקקתי שיחשבו עליי כמשתייכת לקהילה, כמי שמובנת ומקובלת – ולכן לא דיברתי כלל על החלק הקוריאני בזהותי. לא דיברתי על חג ההודיה הקוריאני צ'וסוק או חגיגות ראש השנה הקוריאני שנהגנו לקיים בבית. חדלתי לדבר בדיאלקט המשפחתי המכונה "קונגליש" (קוריאנית ואנגלית) שנשזרו בו משפטים ביידיש. לא הבאתי חברים הביתה וחדלתי להביא קימצ'י לבית הספר. סיפרתי שהדמות האהובה עלי מספרי "מועדון הבייביסיטריות" של מארי אן מרטין היא לא קלאודיה, בת הדור השני למהגרים יפניים לארה"ב, אלא מארי-אן הלבנה הכל-אמריקאית.
כשאני מתבוננת לאחור אני יכולה היום לומר בבטחה שהחיים בהתכחשות מתמדת למורשתי הקוריאנית במשך חלק כה גדול מילדותי גרמו לי לנזק רגשי ונפשי שנמשך גם בשנות השלושים לחיי. חלק ממני היה רוצה לתלות את האשם בכל מה שקרה לי באמי, אבל אני לא יכולה. אני יודעת שהיא שיחקה במשחק שבו לא יכלה לנצח , משחק שבו משחקים בארה"ב כל כך הרבה מהגרים ואמריקנים שאינם לבנים – משחק שדורש מאתנו להקריב כל דבר שהוא אנחנו למען החלום האמריקאי שלא רק שאינו קיים אלא אף מחייב אותנו להמשיך לשקוע בייאוש, בכאב ובמוות כדי לקיים את העליונות הלבנה שהאומה האמריקאית נבנתה עליה וממשיכה לטפח.
זאת, מכיוון שלא משנה עד כמה הדגשתי את יהדותי בעיני העולם, לא היה בה כדי להגן עליי מהמתקפות של העליונות הלבנה. זה לא הועיל כשהייתי בת 8 ואישה לבנה תקפה אותי בחנות וכינתה אותי "מלוכסנת-עיניים מזויינת". לא יכולתי להיעזר ביהדותי כאשר עקב אחרי באחד הלילות אדם לבן והציע לי "לרכב לצפון קוריאה על הזין שלו". זה לא הגן עליי כאשר בקולג', בחור יהודי שמצא חן בעיניי ושחשבתי שמצאתי חן בעיניו, הקליט אותנו במהלך יחסי מין והציג את ההקלטה בפני כל חבריו במהלך "חגיגות הקדחת הצהובה" שנהגו לערוך מדי שנה.
גדלתי במחשבה שאוכל להכריח אנשים לראות אותי קודם כל כיהודייה, אלא שהם שנאו אותי קודם כל משום שאני קוריאנית. לא היה מוצא, לא היה כרטיס כניסה – היו אלה שנים על שנים של התכחשות למהותי כדי להשתייך לקהילה שדחתה את אמי, שאני לא עניינתי אותה ושהקיאה אותי מתוכה ברגע שבו העליתי את האפשרות שסיפור היהדות שלי וסיפור יהדותם של אחרים בני גזעים שונים עשוי להיות שונה מהסיפור האחד והיחיד של היותך יהודי ומשמעותו.
אם אתם מבקשים למצוא מענה בשורות אלה – אאכזב אתכם. אך אני גם לא מוחלת ללבנים החשים אשמה, לא מעלה הצעות כיצד להיות בעל ברית טוב יותר, ולא מציעה דרכים לקהילה היהודית כיצד להגן על יהודים בני גזעים שונים ולהעריך אותם. כל שיש לי הוא סיפורי, שאותו הענקתי לכם. לי יש את אהבתי ליהדות, שכה רבים ניסו בכל כוחם לעקור מלבי, ונותר לי עדיין האמון בבני אדם, אף שהוא תלוי על בלימה.
אבל בכל זאת אשאיר לכם את המסר הבא: לאחר המתקפה האלימה והקטלנית שאירעה באטלנטה ביום שלישי שעבר, מתקפה שבה נרצחו שש נשים אסייתיות, ישבתי עם אמי ובכינו (כמו רבות מבנות הדור השני למהגרות אסייתיות, היא גרה איתי). חשתי מותשת, ריקה וזועמת. הרגשתי שכל מה שהתנסיתי בו בעולם הזה היו דחייה, פחד ומוות. השאלה היחידה שעלתה במוחי הייתה – "למה?", ואמי – אמי היפה, החזקה, העיקשת והחכמה – אמרה "אנחנו יהודים. אנחנו סובלים".
אנחנו יהודים. אנחנו סובלים. היא לא אמרה שסבלנו בעבר (אף שבהחלט סבלנו), או שאנחנו למודי סבל (אף שזה המצב). אנחנו סובלים, בהווה. וכשאחד מאתנו סובל, כולנו סובלים.
בימים אלה, הקהילה האמריקאית-אסייתית – קהילה שבה רבים מאוד היהודים – לא רק סובלת אלא גוועת. אז תפסיקו לחפש דרכים להפריד בין יהדותנו שלנו ליהדותכם שלכם, חידלו למנוע מאתנו מקום מקלט בטוח בקהילה היהודית – הקהילה שלנו – ותחת זאת פיתחו את ליבכם ונפשכם לכאבנו, לקיומנו, לסיפורנו. משום שזהו סיפורו של העם היהודי.
גרסה של מאמר זה הופיעה במקור ב"עלמה", אתר לתרבות יהודית פמיניסטית של 70 Faces Media
על המחברת:
רבקה קאס היא עורכת ספרי ילדים המתגוררת בניו ג׳רזי
