ברלין (JTA) – מישהו צייר צלב קרס בתא שירותים בבית ספר תיכון. דימה ליברמן, הדמות הראשית בסרט הגרמני הקצר "בקבוק מזלטוב" (על משקל "בקבוק מולוטוב"), לוקח מרקר ומוסיף עיניים וכנפיים לסמל השנאה.
"יופי של ינשוף", אומרת בחורה שמעשנת בתא יחד עם דימה.
"ינשוף נאצי" הוא משיב בחיוך מעוקם.
כך מתחיל הסרט בן 30 הדקות, קומדיה שחורה על יום בחייו של צעיר יהודי בגרמניה, המלגלגת על כמה שכבות בחברה שעדיין חשות אי נוחות במגע עם האוכלוסיה היהודית בארצם.
דימה – שלעיתים קרובות שובר את "הקיר הרביעי" שבין השחקן לקהל ופונה ישירות אל הצופה בקריאה היוצאת מן הלב – הוא שנון, מאצ'ו, עם שרירים הממלאים אם חולצת הטריקו הלבנה שלו, שונה מאד מהאופן הסטריאוטיפי שבו שכניו מדמיינים יהודי.
את הסרט יצרו ארקדי חייט ומיקי פאטץ', שניהם בני 29, והוא הוצג לראשונה בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים ה-42 ע"ש מאקס אוֹפוּלס בגרמניה, ומשם עבר להקרנות ברחבי גרמניה, בארצות הברית, דרום אמריקה ובאסיה, תוך שהוא קוטף בדרך פרסים רבים. כעת מגיע הסרט לכמה פסטיבלי סרטים יהודיים באמריקה המוזרמים באינטרנט, וביניהם פסטיבלים בדנוור (עד 17 בפברואר), בפאלם ביץ' שבפלורידה (עד 1 באפריל), באטלנטה (17–28 בפברואר) ובמיאמי (15–29 באפריל).
בשנה שעברה זכה חייט בפרס המדיה של ציביס, אחד התארים הנחשבים באירופה לפרויקטים העוסקים באינטגרציה ומגוון תרבותי.
את תוכן הסרט שאב חייט מניסיונו האישי, ובן דמותו, דימה, מתמודד עם מפגשים מתוך חייו של הבמאי. הוא השווה זאת למסע במרחביה של עיר גרמנית קטנה, שכולו דחוס ליום אחד.
הנושא המרכזי הוא האופן שבו מנסים גרמנים לסווג את היותו של דימה יהודי מנקודות מבט שונות. ישנו תלמיד בכיתתו שמפנה כלפיו תנועות והערות אנטישמיות, עובר אורח ברחוב שממהר להדגיש ולומר שאף אחד מאבותיו לא היה נאצי, מורה שחייט מתאר כפִילוֹשמי המבקש ממנו לספר בכיתה את סיפור השואה שלו – מתוך הנחה שיש לו סיפור כזה.
"אחד המצבים השכיחים ביותר הוא אנשים שאומרים לי, 'וואו, אף פעם לא פגשתי יהודי עד עכשיו'", אמר חייט. "ואז, בלי שום סיבה, אחרי כמה בירות, הם מתחילים לספר לי שהסבים שלהם או ההורים של הסבים שלהם לא היו נאצים אלא בעצם היו לוחמים במחתרת או הצילו יהודים".
"בקבוק מזלטוב" מתעמת עם טענות כגון אלה, ולשם כך משהה את סיפור הסרט לרגעים אחדים כדי להראות את המספרים. דוגמה אחת: 29% מן הגרמנים מאמינים שאבותיהם ניסו לעזור לקורבנות השואה, למשל על ידי הסתרת יהודים. למעשה, פחות מ-0.1% עשו כך.
חייט מאמין שגרמנים, שכיום הם בני הדור השלישי או הרביעי לאחר השואה, מרגישים צורך להצטדק אפילו בלי שיתבקשו לעשות זאת. הסיבה, לטענת הסרט, היא שהגרמנים חווים את התרבות היהודית רק באמצעות סרטים על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, שבהם מוצגים יהודים כמעט אך ורק כקורבנות.
"מצד שני, בארצות הברית, התרבות היהודית יותר כללית ונרחבת בסרטים, בקומדיות, בספרות", אמר חייט. "בגרמניה, זה פשוט לא קיים".
ייצוג ליהודים דוברי רוסית
כמו דמותו של דימה, גם חייט ומשפחתו היו חלק מגל ההגירה היהודי בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה אחרי קריסת ברית המועצות. מעל 200,000 יהודים היגרו משם לגרמניה באותה תקופה. חייט, שמשפחתו ממולדובה, גדל בעיקר באוֹבֶּרהאוזן, עיר בחבל הרוהר התעשייתי במערב גרמניה, ובה כ-211,000 תושבים.
"מנקודת מבט יהודית, הייתה בדידות מסויימת", אמר. "אבל הצלחתי למצוא מסגרת טובה ליצירת רשת קשרים עם יהודים אחרים ולחזק ולפתח את הזהות היהודית שלי".
חלק מן המסגרת הזו הגיע באמצעות ארגונים כמו ZWST (ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה) ומארגון נצ"ר (נוער ציוני רפורמי) עולמי, תנועת נוער יהודית עולמית הקשורה ליהדות הפרוגרסיבית והרפורמית. מגיל 12 עד 16 השתתף חייט במחנות הקיץ של הארגון, והפך למדריך ולאחד ממארגני המחנות לאחר מכן. בגיל 18 נסע לישראל לשנת הכשרה במסגרת תנועת נצ"ר".
חייט אמר שאחת הסיבות שבגללן רצה לעשות את הסרט הזה הייתה לתת ייצוג לקהילה היהודית דוברת הרוסית בגרמניה. על פי המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, רבים מיהודי ברית המועצות לשעבר מצאו את דרכם אל קהילות יהודיות בגרמניה, ובכך הגדילו את מספר חבריהן אפילו ב-90%.
"זו קהילה שאף אחד לא יודע עליה", אמר. "כששואלים גרמנים מאין מגיעים היהודים, הם חושבים על ישראל או אמריקה".
היהודי שהרביץ חזרה
חייט רצה גם להרחיב את זהותם של יהודים גרמניים על המסך.
בתחילת "בקבוק מזלטוב", דימה בן ה-16 מחטיף לבן-כיתתו אגרוף בפרצוף משום שהשמיע בדיחת שואה. הוריו מפצירים בו להתנצל, אבל הוא ממשיך להתנגד ככל יכולתו.
"דמויות של יהודים במדיה הגרמנית הן תמיד קלישאיות, סטריאוטיפיות, והסיפור הוא תמיד על העימות בין התוקף לקורבן", הסביר חייט. "הם תמיד על נושאים כמו שואה ואנטישמיות".
הוא ציין את מפקח המשטרה היהודי בתוכנית "טאטוֹרט" כדוגמה נדירה לדמות יהודית לא-קלישאית במדיה הגרמנית.
"אנחנו רצינו להראות יהודי שמרביץ חזרה ואינו קורבן", אמר חייט.
המלה "אנחנו" מתייחסת לבמאי השותף שלו, פאטץ', שאינו יהודי. ארקדי ופאטץ' נפגשו לראשונה בקלן כשלמדו קולנוע ב-2010. "בקבוק מזלטוב" הוא הפרויקט השלישי שלהם יחד.
פאטץ' תיאר את חזונו של חייט במונח "מסה קולנועית", אוסף של רשימות שהוא כתב במשך השנים על חוויותיו עם גרמנים ועם הזהות היהודית שלו.
התסריט היה בשלב הטיוטה השלישית כאשר נכנס פאטץ' לפרויקט. הוא חשב שיש בזה פוטנציאל אבל תהה מדוע חייט רוצה שהוא, גרמני לא-יהודי, יהיה מעורב.
"זה קצת כמו בן-זוג לריצה", אמר חייט. "הייתה לי הרגשה שפשוט נוכל לעשות סרט יותר טוב עם ארבע עיניים ושני במאים".
"הפריווילגיה לכעוס"
היוצרים הופתעו מהתגובות החיוביות לסרט שלהם.
"חשבנו שהסרט ייצור קיטוב ושצופים לא-יהודים ירגישו מותקפים מדי ולכן לא יאהבו את הסרט", אמר פאטץ'.
הסרט הוצג גם בפסטיבל הסרטים היהודי ה-26 של ברלין וברנדנבורג בספטמבר, בו הקהל היה יהודי ברובו.
"מה שבאמת שימח אותי היה היחס החיובי מצד הקהילה היהודית", אמר חייט. אוהדי הסרט כתבו והודו להם על שהגישו ייצוג מסוג שונה.
חייט מאמין שנקודת מבט יהודית שונה תתפוס אחיזה בגרמניה, משום שיהודים שגדלו בגרמניה ועברו במערכת החינוך הגרמנית הופכים כעת לאמנים ומשתמשים באמנותם כדי לחקור את זהותם.
"להיות מסוגל להרשות לעצמך לכעוס – זו פריווילגיה", אמר, בהתייחסו ליכולתו לכתוב דמות של "יהודי כועס" בגרמניה של ימינו. "זו עמדה פריווילגית שלקח שנים להגיע אליה".
חייט רואה את הדרכים השונות שבהן ניתן כיום לייצג דמויות יהודיות במדיה הגרמנית, כשיקוף של הגיוון הגובר בין קבוצות היהודים במדינה. הוא מצביע על קרן המלגות ע"ש ארנסט-לודוויג ארליך (ELES), קשת דויטשלנד והתאחדות הסטודנטים היהודית כדוגמאות לארגונים בני פחות מ-10 שנים שפועלים לקידום חיים יהודיים פלורליסטיים במדינה.
"לפני עשרים שנה, היו רק החיים בקהילה והיה רק ארגון אחד שייצג את החיים היהודיים בגרמניה ", אמר. "היום, במיוחד בערים גדולות יותר, יש הרבה הזדמנויות ליצור קשרים ולחיות את היהדות שלך בצורה שונה מאשר רק דרך תפקידים של זיכרון ודתיות".
