(JTA) ירושלים – כשאזרחי ישראל הלכו לקלפי, שלוש פעמים במרוצת השנים 2019-2020, הם התבקשו להכריע בשאלות הנוגעות לאופי המדינה שברצונם להוריש לילדיהם.
נכון שהרבה מהוויכוחים ערב הבחירות עסקו באופי המועמדים ובחילופי האשמות, אבל ברקע עמדו גם סוגיות גדולות יותר, על עתידה של ישראל, לרבות השאלה כיצד תוכל ישראל הקטנה ובעלת המשאבים המוגבלים לקיים את אוכלוסייתה הגדלה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הקיימות הסביבתית שלה.
זאת, כמובן, בנוסף לשאלות על אופייה הדתי והאתני של המדינה בשנים הבאות: איזו השפעה תהיה למיעוט החרדי הגדל בהתמדה ובמהירות – מיעוט ששיעור הילודה בו הוא 6.5 ילדים לכל אישה, יותר מפי שניים מהממוצע הארצי– על עתידה של ישראל, החל מכלכלתה וכלה באופייה הדתי והדמוקרטי?
ומה בדבר המיעוט הערבי המהווה חמישית מהאוכלוסייה? האם אזרחיה הערביים של ישראל ישתלבו באופן מלא יותר בחברה והאם היהודים יאפשרו להם זאת? וכיצד ייראו היחסים של ישראל עם הפלסטינים ועם שכנותיה הערביות?
כדי להבין לאן מועדות פניה של ישראל, כדאי אולי להתבונן בפניה של המדינה כיום. ישראל מונה כ-9.2 מיליון תושבים ושיעור הילודה שלה הוא הגבוה ביותר מבין כל מדינות ה-OECD, על פי מדד המדינות המפותחות של הארגון. תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם – 83 שנה.
אוכלוסיית ישראל צעירה יחסית: רק 12% מהאזרחים הם בני 65 ומעלה, וההערכה היא שמספר תושביה יגיע ל–13 מיליון ב–2040. כמחצית מאוכלוסייתה היהודית של ישראל מתגוררת בערים תל-אביב וירושלים ובסביבתן, לכן כבר עתה מורגש מחסור מסוים בקרקעות ובמשאבים.
גדעון ברומברג, מנכ"ל חברת אקו-פיס מידל איסט – Eco-Peace Middle East, סבור שזו בדיוק הסיבה שישראל צריכה להתחיל להתכונן לאתגרי העתיד, כבר עכשיו.
"אוכלוסייה הגדלה בהתמדה תיצור עומס על משאבי הטבע שלנו ותאיים ממשית על המגוון הביולוגי ועל איכות חיי האזרחים", אמר ברומברג. "האתגר הוא לגבש קווי מדיניות מתאימים ולהשקיע בטכנולוגיות מותאמות: השקעה באנרגיות מתחדשות, מפעלי התפלה נוספים, בנייה לגובה לשם הגנה על שטחים פתוחים, שקילה מחדש של מדיניות הממשלה בנוגע לאי הגבלת הגידול באוכלוסייה".
כ-74% מהישראלים הם יהודים, 21% הם ערבים (ברובם מוסלמים) ו-5% משתייכים למיעוטים דתיים כדוגמת נוצרים שאינם ערבים, או שהם חלק מהקהילה היהודית אך אינם נחשבים ליהודים בעיני הממסד הדתי, כמו מקצת מהישראלים יוצאי רוסיה.
יש שתי מגמות שכדאי לתת עליהן את הדעת כשאנו בוחנים את עתידה של ישראל, אמר סרג'יו דלה פרגולה, לשעבר מרצה בכיר לדמוגרפיה באוניברסיטה העברית: המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי בישראל, והמאזן בין היהודים הדתיים לבין היהודים החילונים בישראל.
בשל מגמת הירידה בשיעור הלידה בקרב האוכלוסייה הערבית ומגמת העלייה בילודה אצל החרדים, היחס המספרי בין שתי אוכלוסיות אלה נשמר ויציב יחסית, הסביר דלה פרגולה. אלא שאם תימשך המגמה בקרב האוכלוסייה החרדית בקצב הנוכחי, יזנק שיעור החרדים בישראל מ–12% לערך כיום ליותר מ–20% ב–2040.
" בהחלט לא ידוע אם שיעור הילודה בקרב החרדים ימשיך בקצב הנוכחי", הוסיף דלה פרגולה. "כיום מספר גדל של חרדים רוכשים תארים אקדמיים ומספר קטן משרת בצה"ל. הרבה תלוי בקצב ההתפתחויות האלה".
רק מחצית מהחרדים עובדים כיום לפרנסתם. ההשתתפות הנמוכה שלהם בשוק העבודה עולה לישראל 8.5 מיליארד דולר בתוצר הלאומי הגולמי – תל"ג, לדברי גלעד מלאך, העומד בראש התוכנית לחרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה.
אם המגזר החרדי לא יגדיל את שיעור השתתפותו בכוח העבודה, יהיו לכך השלכות על כלל הישראלים. מלאך נקב, כדוגמה, בתגובתה של ישראל למגפת הקורונה: בשל חוסר האמון של הקהילה החרדית בממשלה, מספר נפשות גדול בכל משפחה וצפיפות הדיור, למעלה משליש ממי שנדבק בנגיף היו חרדים.
"זה מסוג הדברים שמשפיע על כלל החברה," הוא הסביר. "אנשים רבים ראו בכך נורת אזהרה לגבי מה שעלול להתרחש בעתיד".
לעומת זאת, רבים מאזרחיה הערביים של ישראל מוכנים ואף מעוניינים מאוד להשתלב בחברה הישראלית – כל עוד יוכלו לשמור על זהותם הפלסטינית, אמר ת'אבת אבו ראס, מנהל-עמית ב"יוזמות אברהם", עמותה המקדמת דו-קיום.
"המצב בישראל משתנה, ונראה מבטיח לכל צד", הוסיף אבו ראס.
בעוד שעד לפני 10 שנים תרמו ערביי ישראל 8% לתל"ג שלה, השיעור עומד כיום על 11%. אבו ראס מייחס את הגידול הזה בעיקר לשיעורי ילודה נמוכים יותר ולנקיטת צעדים פרואקטיביים מצד ממשלת ישראל לעידוד השתלבותם של האזרחים הערבים.
"במשפחתי 14 ילדים וזה היה אתגר להאכיל ולחנך אותנו", סיפר על חוויותיו כערבי שגדל בישראל. השינוי, לדבריו, "טוב למדינה וטוב לחברה שלי".
התוצאה ממגמות אלה, ואולי הסיבה לירידה בשיעור הילודה בחברה הערבית, היא שנשים ערביות רבות יותר יוצאות לעבודה. ב–2010 עמד שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה בישראל על 18% בלבד. כיום השיעור הכפיל את עצמו ועומד על 36%. במרוצת עשר השנים שחלפו נסק מספר הסטודנטים הערביים הלומדים באוניברסיטאות בישראל מ–24,000 ל–50,000, הוסיף אבו ראס.
"יש הרבה תוכניות ממשלתיות, מלגות רבות יותר ונגישות טובה יותר למשרות", הוא אמר.
אף שאבו ראס אופטימי לגבי העתיד, הוא הדגיש שהוא גם מציאותי.
"אני מאמין שבעוד 20 שנה הקהילה שלי תהיה משולבת יותר בכלכלה, אם תחליט הממשלה להעמיד את ההשתלבות גבוה בסדר הקדימויות שלה", אמר אבו ראס. "אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שקיים עימות בין עמי, העם הפלסטיני, לבין ארצי, ישראל. העימות הזה ישפיע עלינו תמיד. אם פני הדברים ישתפרו, אני אהיה בצד הזוכה".
מאמר זה פורסם במסגרת שיתוף פעולה של JTA עם פרויקט Z3 ועם המרכז הקהילתי היהודי ע״ש משפחת אושמן בפאלו אלטו, עבור כינוס החוויה הוירטואלית של Z3 לשנת 2020.
