מאז שובה באפריל מתחנת החלל הבינלאומית לכדור הארץ, האסטרונאוטית ג׳סיקה מאיר מבלה – כמו כולם בעצם – את רוב זמנה בבית.
וכמו רבים מאתנו, גם מאיר עסוקה בתכנון טיולים עתידיים. רק שבניגוד אלינו, היא רוצה לנסוע רק ליעד אחד – לירח.
וזה אינו חלום בהקיץ.
בשנה שעברה הייתה מאיר לאישה היהודיה הרביעית (ולאדם היהודי ה-15) שיצאו למסע לחלל. היא נכנסה לספר השיאים של גינס כאשר היא ועמיתתה האסטרונאוטית כריסטינה קוך, ביצעו את הליכת החלל הראשונה של שתי נשים, שנמשכה 7 שעות ו-17 דקות. אחר כך הן עשו זאת עוד פעמיים במהלך שהותן המשותפת בתחנת החלל.
למאיר, שנבחרה השנה על ידי המגזין ״טיים״ לאחת ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם, יש גם סיפור יהודי מעניין.
היא גדלה בקריבו שבמדינת מיין, בת לאם שבדית ואב יליד עירק שעלה לישראל כילד, לחם פה במלחמת העצמאות ובהמשך היגר לשבדיה ומשם לארה"ב. מאיר, בת 43, הצעירה מבין חמישה ילדים, שמחזיקה גם אזרחות שבדית, גדלה בבית יהודי, הלכה לבית כנסת, חגגה בת מצווה ורואה את עצמה קשורה לישראל. לתחנת החלל היא לקחה איתה גלויה מיד ושם ועליה ציור של ניצול שואה (בציור רואים אדם עם טלסקופ מביט אל הירח ה.ר.כ), מדליה ממלכתית לזכרו של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ודגל ישראל. "אבי גדל בישראל ורוב קרוביי מצד אבי חיים בישראל", היא מספרת, "אני מקווה שאוכל לבקר בישראל בקרוב, היא חלק חשוב מאוד מחיי. בדרך כלל, כשאנחנו חוזרים מהחלל, אנחנו נשארים חודשיים ביוסטון כדי לערוך ניסויים ולאסוף נתונים. לאחר מכן ניתנים לנו 4 חודשים לנסיעות, הרצאות וקשר עם הציבור. אנחנו אמורים לבקר במקומות שחשובים לנו, וישראל בהחלט הייתה ברשימה הזו. כמובן, בגלל הקורונה זה לא קרה. במקום זאת, קיימתי הרבה ראיונות והופעות וירטואליים, כולל עם גורמים ישראליים. אני בהחלט חושבת עליכם, במיוחד על יקיריי וקרוביי, ומקווה שאוכל להגיע באופן אישי ולחלוק איתכם את הסיפור על המשימה שלי". עד שתגיע שוב לישראל (היא הייתה פה לפני 4 שנים), היא צילמה אותנו מהחלל.
ישבנו עם מאייר לראיון זום כדי לדבר על עבודתה בחלל, על הדוגמה שהיא משמשת לבנות ולנשים ברחבי העולם, ועל הקשר היהודי שלה. מאיר שוחחה איתנו ממרכז החלל של נאסא ביוסטון, כשהיא לבושה בחליפת החלל המפורסמת שלה.
״יש כמה רגעי מפתח בלהפוך לאסטרונאוטית", היא מתארת ביראת כבוד, "אחד מהם הוא כשאת לובשת פעם ראשונה את חליפת הטיסה הכחולה שאנו לובשים. זהו דימוי כל כך אייקוני שכל ילדותי קישרתי עם החלום שלי להיות אסטרונאוטית. וכשאני בחליפה הזו כשאני מתראיינת כאן או נותנת הרצאה לילדים – אני פתאום מבינה: 'וואו, זה אני האדם בצד השני כעת, אני המודל לחיקוי'. ואני מתייחסת לזה לגמרי ברצינות. זה חלק חשוב מאוד מהתפקיד שלנו כאסטרונאוטים, להיות בקשר עם הציבור, לתקשר איתו ולחנך אותו. זו אחת מהצהרות המשימה המרכזיות של נאס"א. כך שלמרות שזה עדיין קצת קשה להאמין שאני זו שנותנת השראה לאחרים להיות כמוני, אני חושבת שזו חובתי להמשיך ביצירת הקשר הזה ולתת השראה לדור הבא של החוקרים".
כשמאיר אומרת שהיא עובדת בלתת השראה לאחרים היא רצינית. לאורך כל הריאיון היא הקפידה להתייחס גם לבנותיי בסבלנות ובחיוך רחב, עונה באדיבות גם לכל שאלה שלהן. כשתותי בת השבע רצתה לדעת אם יש עוד יצורים בחלל ש'דומים לבני אדם' היא השיבה בהתלהבות: "הייתי בתחנת החלל עם עוד כמה חברי צוות, אסטרונאוטים אמריקאים, רוסים ואיטלקים. הם בהחלט נראו כמו בני אדם. חוץ מהאסטרונאוטים והקוסמונאוטים שהיו איתי בתחנת החלל לא ראינו שום צורות חיים אחרות או משהו שנראה כמו בני אדם. אני בהחלט מאמינה שיש איזושהי צורת חיים בחלל החיצון – אולי הייתה בעבר, או יש כיום, או תהיה בעתיד. מבחינה סטטיסטית, אם נסתכל על הגודל העצום של החלל ועל הממדים של החלל והזמן, זה מאוד לא סביר שאנחנו כוכב הלכת היחידי שעליו יש חיים מסוג כלשהו. כך שאני כן חושבת שיש חיים שם בחוץ, איפשהו. לא בטוח שתהיה לנו הוכחה לכך אי פעם, אבל אני חושבת שיש חיים במקום אחר".
בהמשך, כשליהי בת התשע רצתה לדעת איך זה מרגיש להיות בחלל היא ענתה: "זה היה ממש כיף להיות בחלל. זו הייתה ההתגשמות של החלום שלי. מאז שהייתי ילדה, אפילו יותר צעירה ממך, אמרתי שאני רוצה להיות אסטרונאוטית. הפעולה הפשוטה של ציפה – כשאת במצב של חוסר משקל כל הזמן ואת צפה – זה פשוט כל כך כיפי. הכל יותר כיפי כשאת צפה, בין אם סיימת בדיוק לאכול או סיימת לתקן משהו או שסיימת ניסוי, את יכולה לקחת רגע ולקפוץ למעלה ולמטה או להסתחרר בגלגלונים או לצוף כמו סופרמן לאורך תחנת החלל. אני חושבת שזה נותן לאנשים הרגשה כמו בילדות, הרגשה של עליזות, שלעיתים מבוגרים מאבדים עם הגיל".
לצד הפריטים הישראלים שמאיר לקחה עמה לחלל, היא הביאה גם כמה חפצים המסמלים את יהדות ארצות הברית, בהם זוג גרביים לחנוכה עליהם רקומה חנוכייה, ומגש של בשרים קרים, כמיטב מסורת המעדניות היהודיות. כמחווה לסבתות היהודיות באשר הן, מאיר גם אפתה עוגיות בתחנת החלל, לשמחתם של רבע מיליון עוקביה באינסטגרם.
בכיתה א', כשביקשו ממנה לצייר מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה, היא ציירה אסטרונאוט על הירח עם דגל ביד, בגיל 13 היא כבר השתתפה במחנה קיץ בנאס"א ובסוף לימודיה בקולג' עמדו ההורים שלה עם שלט 'מזל טוב ילדת חלל'. ולמרות שכל המסלול הזה אמור היה להוביל ללימודי חלל ואווירונאוטיקה, ד"ר מאיר אוחזת באופן מפתיע דווקא בתואר דוקטורט בביולוגיה ימית. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בפיזיולוגית הצלילה של פינגווינים קיסריים ושל פילי ים, וכללה מחקר באנטרקטיקה ובצפון קליפורניה.
"הנושאים שנמשכתי אליהם, הפיזיולוגיה של חיות בסביבות קיצוניות, דרשו עבודה במקומות מבודדים כגון אנטרקטיקה, והיו מונעים מסקרנות והצורך לחקור. המרכיב האחר בזה היה שביולוגיה הייתה התשוקה הגדולה שלי ואני חושבת שזה חשוב שעשיתי את זה. אם אתם לא רודפים אחרי התשוקה שלכם, לא תהיו מצוינים במה שאתם עושים וחשוב מכך, לא תהיו מאושרים. בעיניי הדבר הכי חשוב זה למצוא את הדבר שגורם לכם להשראה והתלהבות ולעשות כמיטב יכולתכם. בסופו של דבר, למרות שזה לא נראה כמו המסלול המסורתי להפוך לאסטרונאוטית, בגלל שעשיתי את מה שאהבתי, הצלחתי בכך והייתי מאושרת. הרגשתי סיפוק והפכתי את זה לקריירה שלי וזה הביא אותי להגשמת חלום נוסף – להגיע לחלל".
עוד בטרם הצטרפה לנאס"א, היא השתתפה במשימה משותפת של נאס"א ומנהל האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומי של ארה"ב (NOAA). הפעם היא וחבריה היו בעצמם מושא הניסוי: במהלך אותה תקופה, היא ומספר חברי צוות נוספים שהו שישה ימים מתחת למים במצב של צלילה רוויה (saturation diving). מאיר חסרת הפחד מודעת ליצר ההרפתקנות שלה ומתארת את אותו ניסוי כתרומה לחברה: "הרקע האישי שלי הוא כפיזיולוגית ולכן אני רואה חובה לעצמי להיות נשוא הניסויים שלי, זה לא מפחיד אותי בכלל", היא מחייכת. "אני שמחה שיש לי הזדמנות לתרום למאגר הנתונים הזה. מבחינתי זו גם סגירת מעגל. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, כשעבדתי בנאס"א עוד בהתחלה היה כמדענית תומכת. אני הייתי האישה על הקרקע שסייעה לתאם ניסויים מדעיים, שנערכו על ידי האסטרונאוטים בחלל. לאחר מכן עזבתי את נאס"א, חזרתי ללימודים, ופיתחתי קריירה כפיזיולוגית השוואתית. חקרתי פיזיולוגיה של חיות בסביבות קיצוניות כגון פינגווינים, כלבי ים וציפורים החיות בגובה רב. בשלב זה אני הייתי המדענית והחוקרת – והחיות היו נשוא המחקרים שלי. כעת אני מרגישה שסגרתי מעגל וזה הזמן שלי לשלם את חובי: במקום להיות רק מתאמת או רק חוקרת, הפעם אני ה'חיה' שעליה מבצעים את הניסויים. אני חושבת שזה תפקיד טבעי שאנו מגלמים, כאסטרונאוטים. המחקרים שהייתי הנשוא שלהם בנסיעה שלי בדקו כיצד טיסה לחלל וסביבת מיקרו-גרביטציה משפיעים על גוף האדם. מה זה עושה לנו. ההבנה תאפשר לנו לשמור על בריאות האסטרונאוטים, ותהיה אפילו יותר רלבנטית למשימות בהן נדרשת שהייה בחלל לזמן ארוך למשל כאשר נחזור לירח ובסופו של דבר ניסע גם למאדים. אלו נתונים חשובים מאוד. יש לנו כבר עשורים שלמים של מידע על נושאים אלו ולכן אנחנו יודעים כבר הרבה על מה קורה לגופינו בחלל".
מאיר מספרת שיהדותה היא חלק חשוב בזהותה. כשהייתה בחלל בחודש מארס, היא צייצה צילום של תל אביב מהחלל. בציוץ לפני כן, היא שיגרה ברכת חנוכה שמח, בו נראים גרבי החנוכה שלקחה לחלל על רקע כדור הארץ, כפי שנשקף מחלון תחנת החלל.
מאמר זה הוא חלק מפרויקט משותף של און לייף, מכון גשר למנהיגות ו-JTA אשר מביא את סיפורן של כמה מהנשים היהודיות המשפיעות ביותר בעולםץ
