ב–20 בינואר 1942 התכנסו בוילה ואנזה בפרבר של ברלין 15 קצינים בכירים ונציגי ממשלה מהמפלגה הנאצית. הם נועדו כדי להחליט על פרטי "הפתרון הסופי לשאלה היהודית" – גירושם למחנות המוות והשמדתם של 6 מיליון מיהודי אירופה.
האירוע לא היה דיון או הזדמנות לחיבוטי נפש. לא היו רגעי התנגדות נועזים . הייתה זו התכנסות של קבוצת נאצים לדיון נינוח ברצח שיטתי של יהודים.
שבעים וחמש שנים לאחר מכן, ב–2017, בעיר אוסווגו שבמדינת ניו יורק, במהלך שיעור אנגלית למתקדמים, ביקש מורה מכל אחד התלמידים שלו לדמיין שהוא אחד מהנאצים האלה. זה אולי נשמע בלתי יאמן, אבל המורה ביקש מתלמידיו לטעון בעד ונגד הפתרון הסופי.
שניים מהתלמידים בכיתה, שהייתה מורכבת ברובה מלבנים לא יהודים – דיברו על התפלות שבמטלה. שמותיהם – ארצ'ר שורטליף וג'ורדן אפריל. שורטליף הסביר אחר כך לOswego County News Now , כי הבין מה הסיבה למטלה, אך זה היה בלתי קביל בעיניו: "אתה יכול לשחק את סנגורו של השטן אבל אתה לא יכול לשחק את השטן". הוא אמר.
המורה פטר בלא כלום את השגות התלמידים ובסופו של דבר הציעה הנהלת בית הספר מטלה חלופית, אך מבלי לבטל את הקודמת. מפקחת החינוך של מדינת ניו יורק, מרי אלן אליה אמרה, כששמעה על כך לראשונה, שמדובר בתרגיל "בחשיבה ביקורתית".
אך שורטליף ואפריל לא ויתרו. הם פרסמו את מאבקם בכלי התקשורת ופנו לליגה נגד השמצה – וניצחו. אליה הבטיחה שתוודא כי בעתיד לא יתבקשו עוד תלמידים לבצע מטלה מסוג זה.
אבל הפרשה לא הסתיימה.
באותו זמן, עשתה הסופרת ליזה ווימר ממילווקי את דרכה לאוסווגו, כדי לשאת הרצאה בחנות ספרים מקומית. בעודה יושבת במכוניתה ומחכה שגשם הזלעפות ייחלש, קראה את סיפורם של שני בני העשרה האלה, שהועלה לפייסבוק על ידי דודתה. ליזה, אמא יהודייה לשניים, חשה שמחובתה לפגוש את התלמידים.
להפתעתה, כשנכנסה לחנות הספרים שם עמדה לשאת את הרצאתה, נתקלה בג'ורדן אפריל. היא עבדה בחנות.
באותו ערב שוחחה וימר עם השניים בטלפון. היא הביעה התפעלות מנחישותם ומאומץ לבם, והחליטה שחובה להעלות את סיפורם על הכתב. "מיד תפסתי שאני עומדת לכתוב סיפור על האירוע", אמרה בראיון. "מלכתחילה, הסיפור לא נועד להיות על שני הנערים האלה אלא על ההשלכות הרחבות שיש למטלה מעין זאת על התלמידים, הכיתה, בית הספר, הקהילה ואולי אף על העולם".
התוצאה היא הספר "המטלה" (“The Assignment”), שיצא הקיץ לאור בהוצאת Delacorte Press. הספר, שמעורר הרבה ריגוש, הוא לא פחות מקריאת חובה. ווימר מספרת על שני בני נוער, קייד ולוגאן, הניצבים בפני מטלה דומה בבית ספר שכולו ילדים לבנים לא יהודים: "כדוגמת בית הספר של הנערים האלה וכזה שבו ביקרתי באזור", היא הסבירה.
זה סיפור עוצר נשימה הבוחן את נקודות הראות של קייד, לוגאן והתלמידים האחרים בכיתה. הספר ממחיש כיצד עלולים מורים, מבלי משים, להזין את תחושות אי-הסובלנות הקיימות כבר בלב התלמידים, בגלל מטלות מסוג זה ואחרות, שמוטלות על תלמידים ברחבי המדינה, כפי שמסבירה וימר בהקדמה לספרה.
בימים אלה שבהם אנטישמיות וחוסר הסובלנות מרימים ראש בארה"ב, כאשר ארגוני עליונות לבנה ותיאוריות הקונספירציות זוכות לעידוד מצד היושבים בחלונות הגבוהים, הספר הוא תזכורת לאחריות המוטלת על כולנו לחשוף אי-צדק באשר הוא.
הספר הזה הוא גם סיפור על זהות, אהבה ונאמנות. הדרך שבה עומדות משפחות הנערים מאחוריהם ממחישה כמה אנחנו יכולים להשיג כשאנו מעודדים את ילדינו להיאבק על הצדק – גם אם זה עולה לנו במחיר אישי.
שוחחתי עם ווימר על השפעת זהותה היהודית על הספר ועל הדרך שבה 20 שנות ניסיונה מורה סייעו לה לגבש אותו, ומה הייתה רוצה שהקוראים יפיקו ממנו.
כיצד ניסיון חייך כיהודייה הגדלה בסביבה לא יהודית השפיע על כתיבת הספר?
כתיבת הספר עוררה זיכרונות של תקריות אנטישמיות שנתקלתי בהן בנעורי. חלקן נבעו מבורות וחלקן מאמונות מושרשות. שאבתי מתחושותיי אלה – מהפחד, מתחושת הזרות שחשתי בבית הספר ובקהילה שלי – והשתמשתי בהן כדי להמחיש כיצד האנטישמיות וכל צורה של שנאה משפיעות על החברה שלנו.
בספר מובעת אמפתיה כלפי מר בארטלי, אותו מורה שהגה את המטלה הלא מוצלחת. מדוע חשת שיש צורך להציג את זווית הראייה שלו?
עוד לפני שכתבתי מילה אחת הרגשתי שחשוב שאבין את מר בארטלי ואת מניעיו בכל הנוגע להטלת המשימה על תלמידיו. החלטתי לאתגר את עצמי ולדמיין אותו כמורה שתלמידיו מחבבים. אבל אז נאלצתי לשאול את עצמי כיצד מורה חביב התלמידים יטיל מטלה החורגת מגבולות המוסר. שאבתי מהרקע שלי בחינוך כדי לברר היטב מה הניע אותו.
בנסיבות דומות הכפישו לעיתים קרובות את שמם של מחנכים כאלה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. רק לעיתים רחוקות אנחנו זוכים לקבל מידע על הרקע שלהם. על בסיס התגובות שקראתי ראיתי שהכותבים ממהרים לשפוט וזה גורם לנזק מתמשך. אני ראיתי במעשיו של מר בארטלי מעשים שנבעו מחוסר הבנה ומחשבה ולא מזדון. היה לי חשוב להציג אותו כרב-ממדי ואותנטי.
כיצד כתיבתך והמחקר שערכת סביב הספר שינו את זווית הראייה שלך כאשת חינוך?
מורים טובים עושים טעויות. אני ערה היום יותר להשלכות המתמשכות של המטלות האלה ולדינמיקות המאתגרות שהן מעוררות בכיתה ומחוצה לה. הבנתי עד כמה חיוני לכונן סביבת למידה שבה בעלי דעה שונה יכובדו. מחובתנו לעודד את התלמידים לצאת כנגד עוולות ולתמוך במעשיהם, במקום לחוש מאוימים על ידם ולנסות לדכא את קולם.
בסוף ספרך את כותבת על הפגנת יהדותך ובה בעת על רצונך לפעמים להסתירה כדי להגן על עצמך – וזהו מאבק כה מוכר ליהודים בתפוצות. כאם, איך השכלת לטפח את הגאווה של ילדייך ביהדותם בד בבד עם הרצון לנסות לשמור עליהם?
יצירת חיים יהודיים בביתנו ומחוצה לו כדי שילדינו יגדלו באווירה זאת, הייתה חשובה מאוד בעיני ובעיני בעלי. כבר בשלב מוקדם קיבלנו החלטות שלא היו קלות. החלטנו במודע לשמור על כשרות ועל השבת ולבנות אהבה ליהדות בביתנו. ככל שהתערינו בחיים היהודיים כך ראינו כיצד החוויות יצרו עבור בנינו שמחה, יציבות, גאווה, תחושת זהות מושרשת ותחושת קהילה. אך יחד עם כל אלה, האנטישמיות ממשיכה להיות מעין שמיכה עבה וכבדה המעיקה עלינו.
תקרית אחת במיוחד הייתה מאוד מפחידה. באחת הפעמים שבהן הלכנו לבית הכנסת שלנו ביום כפור, יחד עם הרב ואשתו, האטה לידנו מכונית נוסעת. החלון נפתח , פחית משקה הושלכה והתנפצה לידנו. בעוד צמיגי המכונית חורקים כשמהירות הנסיעה הואצה צרח אחד האנשים שישבו בה "הייל היטלר!". זה הותיר את רישומו.
כהורים, החלטנו לחזק את הקהילה שלנו ולוודא שיינקטו אמצעי הביטחון הטובים ביותר. לא נרתענו משיחות כבדות משקל עם בנינו וממתן מענה לשאלותיהם. באותה עת גם וידאנו שהבית יתמלא באהבה ליהדות. כפי שהסבירו דני פראגר וג'וזף טלושקין בחיבורם: "מדוע היהודים: הסיבה לאנטישמיות", העמקה ביהדותנו וחיזוקה חשובות ומשמשות כלים עוצמתיים למאבק בשנאה. אסור לשנאה לנצח. לעולם.
מוצא חן בעיניי שהספר הוא יותר מאשר סיפור על מאבק באנטישמיות. הוא עוסק באפליה, בגזענות ובחוסר סובלנות מכל סוג. מדוע היה זה חשוב בעינייך?
כשערכתי את המחקר על הספר שוחחתי עם מספר מרצים ורבנים על כך שהנאצים אימצו את תורתו של דארווין בנוגע להישרדותו של החזק ולקחו זאת לקיצוניות כדי ליצור את הגזע הארי. מה שלמדתי במהלך לימודי היהדות שלי הוא שאנחנו מאמינים בהיפך הגמור. אנחנו אמורים להעריך ולטפח כל אדם והייחודיות שלנו. מחובתנו לדאוג לכל מי שזקוק להגנה. לכל אחד נקודות חוזק ותורפה. זה חלק מהיותנו בני אדם, לכן הדגש צריך להיות מושם על האופן שבו כל אדם יכול לתרום ערך ולהביא טוב לעולמנו. איש אינו עליון או נחות.
יש משפט ששמת בפיו של האבא של לוגאן שהרשים אותי: "רבים מאמינים בדברים שונים אך עומדים מנגד ואינם עושים דבר". אנחנו חיים בתקופה שבה אמונותינו נבחנות ומעשינו נחוצים כל כך. איך נמשיך לשמור על תנופה ולעשות את הדבר הנכון?
יש ביהדות תפיסה שכאשר אנחנו רואים שמשהו קורה, זה נועד לעינינו ואנחנו צריכים למצוא את הסיבה לכך. האם זאת ההזדמנות שלנו ללמוד? האם זאת השתקפות המציגה לנו תחום שבו אנחנו צריכים להתפתח? או שמא זאת קריאה לפעולה. כל אחד מאתנו צריך לקחת בחשבון את התפיסה הזאת ולהחליט מה פירושה לגביו.
כמו בספר "המטלה", לא כל אחד ירגיש בנוח לפעול כפי שפעלו קייד ולוגאן. יש בספר דמויות משנה הבוחרות לפעול בצורה שונה כדי לשנות. לכולנו הכוח למחות, כל אחד בדרכו שלו. כל יום מעניק הזדמנות להתחיל מבראשית. אם נתקלתם במעשה עוול, שאלו את עצמכם "מדוע אני ראיתי את זה ולא מישהו אחר? אם לא אעשה דבר, האם אוכל לחיות עם זה?" לעשות את הדבר הנכון זה לא תמיד קל, אך זאת הדרך היחידה לשנות את העולם.
המאמר הופיע במקור בKveller
