(ניו יורק ג'ואיש וויק באמצעות JTA) – לפני חמש שנים הגיעה נורמה באטיז מרטינז לניו יורק מהונדורס, אחרי שגל פשיעה אלימה הפך את המדינה למסוכנת בעבורה ובעבור ילדיה. בני המשפחה חצו את מקסיקו כשהם סובלים מרעב, מקור ומתשישות.
אולם מאבקם היה רחוק מלהסתיים כשהגיעו לארצות הברית לבקש מקלט. היא לא ידעה את השפה, לא הייתה לה עבודה ולא רישיון נהיגה, ומעל לכול, אפילו לא ידעה אילו שאלות צריך לשאול או איך להתחיל.
"התהליך היה מאוד קשה", סיפרה באטיז. "כשמגיעים לארץ הזו, בלי לדבר את השפה, מחמיצים כל כך הרבה מידע. קשה לקבל גישה לסיוע שהעירייה מציעה. את יכולה לפנות עכשיו לכל [השירותים הסוציאליים], אבל את לא יודעת מה את לא יודעת".
"מאוד חשוב", הוסיפה, "שיהיה לך אדם אחד שתוכלי להישען עליו כדי להצליח לקבל גישה לכל הדברים".
באטיז מצאה את אותו "אדם אחד" באמצעות "שותפות השכנים החדשים", עמותה המחברת בין משפחות של פליטים, מקבלי מקלט ומבקשי מקלט שזה מקרוב באו לבין משפחות מקומיות מאזור ניו יורק שילדיהן מעט גדולים יותר. פעם או פעמיים בשנה מעבירות משפחות מקומיות מתנדבות אלה את הבגדים שכבר קטנים על ילדיהן למשפחות שהן מלוות.
תוכנית זו מועילה במיוחד למשפחות המגיעות ממקומות בעלי אקלים חם יותר – כפי שציינה באטיז עצמה, "קר מדי בניו יורק".
פעמים רבות, משפחות מקומיות אלה הן יותר מאשר רק מקור לביגוד – הן הופכות לפנים ידידותיות בארץ חדשה ומסייעות למהגרים החדשים למצוא את דרכם במערכת השירותים הסוציאליים ובמערכת בתי הספר הציבוריים.
את "שותפות השכנים החדשים" ייסדה שושנה אַקַבַּס לפני קרוב לארבע שנים. באביב האחרון קיבל הארגון מעמד של מלכ"ר פטור ממס, ומאז הצליחה שושנה "לשדך" יותר משפחות מקומיות עם משפחות פליטים, שלאחרונה הגיעו בעיקר מאפגניסטן. לפני השתלטות הטליבאן על אפגניסטן, היו רוב הבאים מאמריקה הלטינית ומאפריקה.
"זה כמו עבודה מהחלומות", אמרה אקבס בת ה-29 בראיון. "אני פוגשת אנשים מכל העולם ועוזרת לקבל את פניהם בברכה לעיר שאני אוהבת".
העניין של אקבס בעבודה עם פליטים החל כשהייתה תלמידה לתואר ראשון באוניברסיטה של פנסילבניה, שם התנדבה במסגרת HIAS – האגודה הוותיקה לסיוע למהגרים יהודים. אחרי שחזרה לניו יורק – אקבס גדלה ברובע אַפֶּר ווֶסט סַייד ולמדה בבית הספר היסודי "בית רבן" ובתיכון סטייבֶסַנט – המשיכה לעבוד עם פליטים ומהגרים במסגרת התנדבותית בבית הכנסת אליו השתייכה.
דרך עבודה זו, גילתה אקבס בעיות רבות במערך הקיים לאיסוף בגדים, כלומר, היותו אנונימי, בלתי יעיל ומבזבז זמן. הבגדים נזרקים בערימה במקום להיבחר כך שיתאימו לצרכי המקבלים. ולמי יש זמן לקושש תרומות, לנהל מבצע ולארגן לאן יגיעו התרומות?
היא גם גילתה שאלפי פליטים מגיעים לניו יורק בכל שנה כשאינם מצויידים די הצורך בבגדים למזג אוויר קר, במיוחד לתינוקות וילדים הגדלים מהר. לדברי אקבס, הגופים המטפלים בפליטים מקבלים בדרך כלל חוזה למתן סיוע למשך שלושה חודשים בלבד ונוהגים להתמקד במשך רוב הזמן הזה במציאת עבודה, דיור ובתי ספר למשפחות החדשות.
את הפתרון לבעיית הביגוד מצאה אקבס במקרה, כשפגשה אשה הרה מאפגניסטן שהגיעה לאחרונה לארצות הברית עם בעלה, מתרגם שעבד בשירות צבא ארה"ב. ברצותה להושיט עזרה, שאלה אקבס אחת מחברותיה, שילדה כמה חודשים לפני כן, אם יש לה בגדים ומוצרים אחרים לתינוקות שזה עתה נולדו, שאותם תוכל לתרום. היא נענתה בחיוב.
כעבור שישה חודשים, היו לחברתה של אקבס בגדים נוספים שכבר היו קטנים ממידותיו של תינוקה, והיא העבירה גם אותם. אקבס הבינה עד מהרה כמה נוח לשני הצדדים בשרשרת להיות מחוברים ישירות, בשותפות. כעת היא מבקשת ממשפחות מתנדבות להתחייב לשלוש שנים. שתי האמהות הראשונות הללו עדיין בקשר.
זה היה הצמד הראשון במה שהפך ל"שותפות השכנים החדשים", שיצרה עד כה מעל 300 שותפויות וסיפקה יותר מאלף חבילות ביגוד למשפחות פליטים. יש לפחות 200 משפחות מניו יורק ברשימת המתנה לקישור עם משפחות פליטים, שרבות מהן נמצאות בבסיסי צבא ומחכות ליישוב מחדש לאחר שנמלטו מאפגניסטן הקיץ.
בערך באותו הזמן, התפטרה אקבס מעבודה בהוראת כתיבה באוניברסיטת קולומביה – שם סיימה תואר שני באמנות – כדי לעבוד במשרה מלאה כמנהלת הראשית של "שותפות השכנים החדשים".
"אנחנו בהחלט מנסים לגדול בצורה בת-קיימא ואחראית ככל האפשר", אמרה אקבס.
השירות, כך הסבירה, תלוי בהיכרות טובה עם משפחות הפליטים כדי לענות בצורה הנכונה ביותר על צרכיהן. המתנדבים יודעים, למשל, אם המשפחה שהם מלווים היא מוסלמית דתית, ועל כן תעדיף בגדים צנועים יותר. הן גם יודעות אם את המשפחה מגדלת אם יחידנית, כדי שלא לתרום, למשל, אוברול לתינוק שכתוב עליו "אבא שלי אוהב אותי".
לפי שעה, בנוסף לאקבס, יש בארגון עוד שלושה חברי צוות, שכולם פליטים ומשתתפים בתוכנית בעצמם.
אקבס מאמינה בכל לבה שלחינוכה היהודי יש חלק בייסוד העמותה. היא חשה חובה לקדם בברכה זרים.
"אני חושבת שאם הייתי צריכה להצביע על המקום שממנו באה הרבה מן [העשייה הקהילתית] הזו, זה ממה שעשינו בבית רבן", אמרה.
"כעם, נאלצנו להימלט פעמים רבות מאוד", הוסיפה. "זה משהו שאנחנו מכירים היטב ויודעים כמה זה קשה".
את התועלת מפיקים שני הצדדים. בשביל רֶנֶה ראשל, אם מקומית, אחד הזכרונות הטובים ביותר שלה מסגר הקורונה באביב 2020 היה ביקורה אצל האם שנבחרה ללוות, שהגיעה מקירגיזסטן. ראשל נסעה במכוניתה מביתה באַפּר ווסט סייד לברוקלין כדי למסור חבילת בגדים וספרים, ולהתעדכן בשיחה בחצר הקדמית.
"פשוט לראות פנים מוכרות ולקיים את הקשר מהסוג שהיה בינינו, היה ממש נחמד", היא סיפרה. "זה כל כך מרחיב את הקהילה שלי".
הולי שכטר, משתתפת מקומית נוספת וחברה בהנהלת הארגון, מסכימה איתה.
"ניו יורק היא אחד המקומות המוזרים האלה שהם גדולים כל כך, אבל יכולים גם להיות קטנים כל כך", אמרה. "[השותפות] הזו גורמת איכשהו להרגיש שהיא קצת קטנה יותר, או קצת יותר מזמינה לאנשים חדשים כאן".
"המשפחות [המקומיות] האלה נמצאות כאן, משתפות איתי פעולה, שואלות אותי מה הילדים צריכים, מה שלומם, אם הן יכולות לעזור בהשגחה על הילדים או ברכישת חיסונים", אמרה באטיז. המשפחה שלה גם עזרה לה למצוא מסגרת ללימוד אנגלית.
עם "שותפות השכנים החדשים" מקווה אקבס להרחיק את הלבבות והמחשבות מתפיסה של מתן צדקה – שפעמים רבות נעשה כתרומה חד-פעמית, בלתי אישית – לעבר מערכת קהילתית של שיתוף ותמיכה.
"הידיעה שיש משפחה מאחוריך בתהליך הקליטה הקשה מוסיפה ערך עצום", היא אומרת. "זה הרבה יותר משמעותי מאשר ללכת לגוף קליטה ולקבל פריטי לבוש אנונימיים שנתרמו".
באטיז זכתה לאחרונה במעמד של מהגרת חוקית בארצות הברית, וחשה הקלה לאחר כל כך הרבה חוסר ודאות וחוסר ביטחון בשנים האחרונות. היא מקווה לעבור בסופו של דבר עם משפחתה מן העיר למקום שבו תוכל לקנות בית, ממש כמו הבית שהותירה מאחוריה בהונדורס. בינתיים, היא חוסכת כדי לרכוש השכלה לילדיה, ומתרגלת לחורפים בניו יורק. 18 חבילות הביגוד שקיבלה מן המשפחה המלווה שלה מאז שקישרו ביניהן ביולי 2020 מסייעות לה מאוד לעשות זאת.
"לפי המקורות היהודיים, מלמדים אותנו לעיתים קרובות שמתן בסתר הוא צורת הנתינה הנעלה ביותר", אמרה אקבס. "אבל אני חושבת שיש גם מקום לנתינה שאינה בסתר, ששומרת על כבודם של כל חברי הקהילה. והייתי רוצה לחשוב שהתוכנית שלנו עושה את זה".
