סרפסייד, פלורידה (JTA) – "אני יהודי, אני יהודי, אני יהודי", אומר לי סטיב אייזנברג.
אנחנו עומדים ב'שוּל' של בּאל הרבור ביום ראשון, באולם האירועים של בית הכנסת, שנמצא בבנייה. יומיים קודם לכן, ביום שישי בערב, ממש לפני שבת, הוא היה מלא בערימות גבוהות של שמיכות, בגדים, מזרנים, מזון וציוד היגיינה אישי למשפחות שאיבדו את בתיהן לאחר שבניין בסרפסייד, עיר קטנה ובה 6,000 תושבים, קרס והפך לגל חורבות.
כעת האולם כמעט ריק, הודות לאנשים ונשים כמו אייזנברג וג'ודית גרויסמן, אשה גבוהה ועניינית בג'ינס ובטי-שירט שחורה של נשות ויצ"ו, שערה הבלונדיני מתוח לאחור, והיא עסוקה בחלוקת פקודות למתנדבים, שאותן היא מתבלת בחיוכים. הציוד יוצא למשפחות שאיבדו את בתיהן בהתמוטטות וכעת משתקעות בדיור זמני.
אייזנברג שוקד על חיבור בין משפחות לבין דירות של "ציפורי שלג", בעלי דירות שאינם תושבי פלורידה, השבים לבתיהם למשך הקיץ.
"חבר'ה, מישהו יודע אם יש לנו מזרקים?" צועקת גרויסמן.
השאלה ששאלתי את אייזנברג הייתה כיצד נהיה מעורב במבצע ההתאוששות. לנוכח החזרה העיקשת שלו על התשובה "אני יהודי" אני מניח שהוא עונה על השאלה מדוע נהיה מעורב, ולא איך, ולכן אני חוזר על שאלתי הראשונה.
לא, אני טועה. הוא מבין שאני שואל 'איך'.
אייזנברג גר בצידו השני של הרחוב מול ה'שול' של באל הרבור והוא חלק מן הקהילה המלוכדת הזו – לפחות שליש מתושבי סרפסייד הם יהודים. משום כך, בתוך שעות ספורות מקריסת מגדל צ'מפליין דרום ב-01:30 לפנות בוקר ביום חמישי, הודעות הטקסט, הווטסאפ והצלצולים עוררו את מכשיר הטלפון שלו.
מעבר לרחוב ומעבר לים, חברו יהודים יחד כדי להגיש סעד לקהילת עיר החוף הקטנה והצפופה שאובדן פתאומי בל-ישוער חולל בה שמות.
אייזנברג מכיר לפחות עשרה בני אדם "בהריסות", כפי שהוא מנסח זאת, והוא מכיר אותם משום שהם יהודים והוא יהודי, והם חלק מהקהילה שלו.
"בראד כהן, אני הייתי איתו תחת החופה", הוא אומר – ומתכוון שהוא היה עד בחתונתו של כהן. "ראיתי אותו כל יום".
נכון ליום רביעי בבוקר, מספר המתים עמד על 36, ויותר ממאה בני אדם עדיין נעדרים.
אשה בשנות ה-30 לחייה, סוחבת קופסאות במרכז הקהילתי סרפסייד ארבעה רחובות משם, בערך קילומטר וחצי מן הבניין שקרס, אומרת את אותו הדבר: היא גדלה בקהילה היהודית הקובנית, והיו שם נשים שהיו חברות של אמהּ, ואף על פי שלא הייתה מיודדת איתן במיוחד, עכשיו משבגרה, תמיד אמרה להן שלום כשראתה אותן ברחוב. ועכשיו… הן אינן.
אבל לא לגמרי. הנעדרים מציצים מאחורי ורדים דהויים, על דפים מודפסים שהתנפחו מן החום הלח של מיאמי, 32 מעלות, נעוצים על גדר הצופה אל גל החורבות.
על אחד הדפים התלויים, תמונתו גבר צעיר, אנדרס לוין, מחייך חיוך רחב, מסמיך את ראשו אל ראשה של אישה, המניחה את ידה, בוטחת, על כתפו. גבר בטוקסידו, בלונדיני, נשען אל חזהו. הכיתוב אומר: "אחיו של ד"ר בראד כהן, גארי (גם הוא רופא), נעדר אף הוא". יש עצב נוקב, בלתי נסבל, בהערה הממוסגרת "גם הוא רופא": לא איש טוב אחד נעדר, אלא שניים.
"אילן נַייבּריף ודבורה בֶּרֶזדיבין", נכתב בדף אחר. זוג צעיר מאושר בפוזה לצילום, זרועותיהם שלובות זו בזו, קודקודיהם נוגעים, על רקע הים, אולי אותו הים שממש מעבר להריסות, המדיף ריח רע, מלוח-חריף. את הדף המודפס מסתירה חלקית שרשרת חרוזי תפילה התלויה על הגדר.
זהו אינו אסון יהודי בלבד; את זאת יודעים כולם.
החרוזים, הצלובים, אחד מהם כחול כמו שמי מיאמי (כשהם בהירים ללא גשם), הברית החדשה בכריכת עור על המדרכה הגובלת בגדר. הפתק הצהוב, התלוי על בלימה, ובו תחינה "בשם ישו".
מעגל הנוצרים האוונגליסטים העומדים ליד גדר הזיכרון, אוחזים ידיים ונושאים בקול גדול תפילות בספרדית.
השרידים שנותרו לזיכרון, קורעי לב במשמעותם האוניברסלית: משאית צעצוע, רובה מים מרוסק.
בין אלה שעדיין נעדרים, אומרים אנשי ה'שול', כ-40 הם יהודים, ומשמעות הדבר היא שרובם אינם יהודים. והיהודים שהתכנסו מכל רחבי העולם, צוותי ההצלה מישראל, מקסיקו, קנדה, יודעים זאת.
"לא מדובר רק ביהודים", אמר נחמן שי, השר לענייני תפוצות בממשלת ישראל, שקיבל יחס של אח"מ כשביקר כאן השבוע, מלווה את צוות הצלה הישראלי. "אני חייב לוודא שזה מובן לגמרי. מדובר בבני אדם, ומדובר באסון לאומי".
רפאל פָּאך, דובר צוות איחוד הצלה מישראל, מתאר איך מדריכים שהכשיר איחוד הצלה עובדים בקומה השנייה של מלון גראנד ביץ', שם המשפחות, יהודיות ולא-יהודיות, יושבות וממתינות.
"זהו מצב של אי-ידיעה, וזה יכול לגרום לתחושת חוסר אונים", הוא אומר. "חוסר אונים הוא התחלה של מה שיכול להוביל לתגובה רגשית או לתגובת עקה טראומטית. וזה מה שאנחנו מנסים למנוע – אנחנו מערבים אותם בעזרה לאנשים שסביבם אם אנחנו רואים צורך בכך משום שהם בדרך כלל באותו המקום, באותו המיקום של המשפחות האחרות. אז אפילו אם כרגע הם לא עושים כלום, הם יכולים ללכת ולעזור למשפחה אחרת, יכולים לפתוח איתם בשיחה, יכולים לדבר איתם, יכולים ליצור איתם אינטראקציה".
ישנן גם דאגות ייחודיות לקהילה היהודית: מסורת שמירת המת היהודית. השומרים מבקשים רשות להתייצב ליד ההריסות, להשגיח על המתים – או, ליתר דיוק, על מי שאולי מתים – עד שיובאו לקבורה. או, בדרך נס, יתברר כי הם חיים. איש אינו יודע בוודאות מוחלטת מי מת ומי חי.
"יש לנו רבנים בכוננות טלפונית שמוכנים לבוא להיות עם משפחות בזמן שהן מקבלות את הידיעה", אומר ג'ייקוב סולומון, נשיא הפדרציה היהודית של מיאמי רבתי מזה שנים רבות.
קשה לחלץ משמעות מאירוע כה שרירותי, אירוע ללא כוונת מכוון. רב נותן שיעור ב'שול' לאחר ההבדלה במוצאי שבת, מזכיר את קריסת הבניין כדי לצאת ידי חובה, ואומר שהשיעור מוקדש להרוגים ולנעדרים. הוא פוצח בדרשה חוצבת להבות על צום י"ז בתמוז, החל למחרת, וכיצד חטאי היהודים הביאו עליהם את צרתם.
הקהילה היהודית במיאמי מבודדת יותר, אומר סולומון, משום שרבים כל כך מתוכה הם בני הדור הראשון שלה – מישראל, מוונצואלה, ממקסיקו, ממרכז אמריקה.
"בעיניהם להיות יהודי זו דרך להיאחז בזהות שהם הביאו איתם", הוא אומר. משמעות הדבר היא קשר קרוב יותר לישראל. "המחקר הדמוגרפי שלנו מ-2014 – תראה שאצלנו קיים האחוז הגבוה ביותר של יהודים בוגרים שהיו בישראל, האחוז הגבוה ביותר של קשרים רגשיים לישראל".
שבועות ספורים לפני קריסת הבניין, כמה מאותם אנשים המתנדבים השבוע הגיעו למחאה נגד הזינוק באנטישמיות בעקבות העימות בין ישראל לעזה.
פאך אומר שהוא נדהם מקבלת הפנים לישראלים.
"ברגע שנחתו הצוותים הישראליים, הייתה אנחת רווחה של ממש", אמר. "המשפחות, הן הרגישו, אתה יודע, 'אתם נמצאים פה כדי לעזור, וזה מדהים שהגעתם את כל הדרך הזו'. הם מעריכים את עצם העובדה שהגענו. נתנו להם תחושה של הקלה ותחושה של תקווה".
במסיבת עיתונאים, מתאר ראש עיריית סרפסייד צ'ארלס בּורקֶט – שמתאם את מאמצי החיפוש וההצלה עם רשויות מחוז מיאמי-דֵייד וגם עם הצוותים הבינלאומיים – מפגש שהיה לו בבוקר יום ראשון במלון גראנד ביץ'.
"אחת השאלות של התושבים הייתה נוקבת למדי", אמר בורקט. "הם רצו לדעת אם הצוות הישראלי חושב שהצוות של מיאמי-דייד עשה את מה שנכון לעשות. האדון, המפקד, מן הצוות הישראלי לא היסס. הוא פנה ואמר, 'הם עשו בדיוק את מה שצריך', וזה היה אישור מקסים".
שי לא הופתע כששמע את הסיפור.
"יהודים מכל רחבי העולם רואים בישראל מקור של תמיכה", אמר, "ולפעמים אפילו מקור שיבוא להציל אותם".
או שהם מוצאים זאת בעצמם. אייזנברג, ב'שול', גולל את הודעות הטקסט שלו ומרים אותן כך שאראה: יהודים מכל רחבי ארצות הברית רוצים לעזור.
"עם מי אני יכול לדבר בבית הכנסת", שואל איש מניו יורק. "יש לנו כלבי סיוע חירום".
אשה מבולטימור רוצה לעזור להקים מסד נתונים של הנעדרים.
אייזנברג מסתכל סביבו בחלל האחסון ההולך ומתרוקן.
"אני לא יודע איך זה נעשה. לא היה אף אחד שהוביל את זה", הוא אומר.
ג'ודית גרויסמן חגה שוב סביב.
"אני צריכה מתנדב שיעזור לי להביא מזרנים", היא אומרת.
