(JTA) – כשאלכס גולדשטיין התחיל להנציח אמריקאים שנפטרו מקורונה הוא נדהם מגודל המשימה העומדת לפניו.
זה היה בחודש מארס, כשפחות מ-8,000 אמריקאים נפטרו מהנגיף. היום, כאשר מניין הנפטרים עומד על יותר מ-200,000, גולדשטיין עדיין מתמודד עם המשימה הסיזיפית של תיעוד המחיר האנושי שגובה המגפה, בחשבון הטוויטר שלו Faces of COVID (״פני הקורונה״) הקיים כבר 7 חודשים.
כל לילה לפני השינה, ובבוקר למחרת כשהוא מתעורר, מקדיש גולדשטיין מספר שעות וסורק את האינטרנט כדי למצוא סיפורים חדשים ולשתף אותם עם עוקביו. בטקסטים באורך 240 תווים, הוא משתף תמונות נוגעות ללב מחייהם של אנשים שנפטרו לצד כתבות מעיתונים מקומיים, מודעות אבל ותמונות ששולחים אליו בני משפחה.
היוזמה מזכירה את פרויקט Portraits of Grief ("דיוקנאות של אבל") של הניו יורק טיימס לאחר ה-11 בספטמבר, רק בעידן הקורונה, עם המרכיבים המזכירים ישיבת שבעה באמצעות המדיה החברתית. זו הייתה הכוונה, אומר גולדשטיין, מייסד של משרד יחסי ציבור וחבר בוועד המנהל של המועצה לקשרי קהילה יהודיים בבוסטון.
"היהדות יוצרת במכוון מקום לאבל ופועלת לא כדי להסתיר את הכאב, אלא להתמודד עמו ישירות", אומר גולדשטיין. "אני מרגיש את זה בפרויקט. אני מרגיש את זה כל יום".
גולדשטיין חצה החודש את רף 3,000 סיפורים ויש לו כבר יותר מ-80,000 עוקבים – רבים מהם מונעים, לדבריו, מתוך רצון להתעלות מעבר לפוליטיזציה ההולכת וגוברת של הנגיף. ככל שהפרויקט התפתח, גולדשטיין הלך והרחיב את פעילותו: לאחרונה גייס כספים להפקת סרטוני וידאו המציגים אנשי צוות רפואי ומחנכים שמתו מהנגיף, והשבוע לרגל "יום העמים הילידיים" הוא הקדיש יום לזכר אמריקאים ילידיים שנפלו קורבן למגפה.
דיברנו עם גולדשטיין ושאלנו אותו מה הפתיע אותו ב-Faces of COVID, מהם הסיפורים שהותירו אצלו חותם וכיצד הוא מצליח לשמור על תקווה.
JTA: מה גרם לך לפתוח את החשבון, ואיך ניגשת למשימה?
גולדשטיין: בתחילת המגפה חוויתי את מה שאנשים רבים חוו: כשהחלו להתפרסם הסטטיסטיקות המפחידות והמדהימות, הייתי זקוק לדרך להפוך את האובדן לאנושי. בתחילה זה היה עבורי מעין קתרזיס, אבל עד מהרה הבנתי שאחרים מרגישים אותו דבר.
התחלתי בחשבון הטוויטר האישי שלי, אבל החלטתי שאני צריך ליצור מקום שיהיה קצת יותר נגיש. בשבוע השלישי של מארס עלה לי רעיון להשיק את Faces of COVID – וזה קרה כאשר המגפה היכתה בכל עוזה בבוסטון ובניו יורק. זה היה מאוד מפחיד מחוץ לדלת אמותיי, וזאת הייתה דרך להפוך את הטראומה שמתחוללת בחוץ לאנושית. אני לא מאמין שעשיתי את זה במשך שבעה חודשים שלמים. בהתחלה מעולם לא חשבתי שנגיע לספטמבר ועדיין נאבד אלף איש ביום. זה מאוד עצוב.
הקדשתי מדי לילה שעה או שעתיים לפני השינה ואת השעה או השעתיים הראשונות לאחר שקמתי בבוקר כדי למצוא סיפורים. אני סורק בצורה דקדקנית את ערוצי החדשות המקומיים: זה המקום הראשון שבו אני מחפש מקורות אמינים לסיפורים, וזוהי גם הזדמנות לעודד את העיתונות המקומית, שהיא תחביב שלי. אני גם מחפש משפחות שמזדהות במודעות האבל שהן כותבות. המקור האחרון, ולצערי, הנפוץ ביותר בחודשים האחרונים הוא אנשים שפונים אלי ישירות.
אני רואה בזה אחריות להנצחת הזיכרון. אנשים אלו מבקשים יותר מאי פעם ליצור מרחב שבו לאנשים אחרים, מעבר לאבל הפרטי הבודד שלהם, יש הזדמנות לבכות איתם – גם אם זה וירטואלי וגם אם הם זרים.
מה הפתיע אותך ביותר בפרויקט וכיצד הוא התקבל?
המטרה הראשונית הייתה לעזור לאנשים שלא איבדו אדם יקר להתחבר בצורה אינטימית לסטטיסטיקה המופשטת. לא ציפיתי שהוא יהיה מקום משמעותי לאנשים שאיבדו את יקיריהם ורוצים למצוא מקום להתאבל ביחד. היבט זה התגלה רק כאשר הפלטפורמה התרחבה.
דוגמה טובה לכך היא מודעת אבל ששלחה אישה על הדוד שלה בטנסי. במודעה היא סיפרה כיצד אחייניותיו היו משוש חייו. מהרגע שבו אני והאחייניות שיתפנו את הסיפור הן קיבלו שטף של תגובות מזרים שענו להן. ייתכן שבהקשר אחר – לא של מגפה, אילו יכולנו לקיים את טקסי האבלות הרגילים – לא היינו צריכים את זה. אבל כעת, ייתכן שתגובות אלו הן הדבר הקרוב ביותר לביקורי תנחומים שהם קיבלו. אנחנו נותנים לאנשים הזדמנות להבין עד כמה זה נורא וכיצד מישהו שהיה משמעותי להרבה אנשים נפטר וזה כואב לכולנו.
אנשים משתפים רגעים אינטימיים ורגישים אלו – ואין מקום מפחיד יותר להיות פגיע ולשתף דברים יותר מאשר המדיה חברתית, שהיא כל כך בלתי צפויה ועלולה להיות ארסית. אין לי ספק שזה יחזור אלי כבומרנג, אבל באמת הופתעתי מכך שהארסיות הזו שמגדירה את המדיה החברתית ואת טוויטר בפרט, כמעט שאינה קיימת.
אינני יודע אם זה מפני שאנשים רוחשים כבוד מסוים, או שהם פשוט עדיין לא מצאו אותנו והטרולים עסוקים בדברים אחרים. אני רואה את מכחישי המגפה במדיה החברתית, אבל בתגובות שלנו כמעט שלא רואים אותם. פחות מ-1% טוענים כי זו תרמית או שאנשים אלו נפטרו ממשהו אחר. אנחנו פשוט לא רואים את זה. אינני יודע למה לייחס את זה אבל זה מפתיע אותי מדי יום.
בקריירה ובחיים האישיים אתה מעורב מאוד בחיים היהודיים. מה לדעתך הקשר בין היהדות שלך לבין פרויקט זה?
גדלתי כשהקהילה היהודית התוססת של בוסטון חקוקה בליבי. הלכתי לבית הכנסת "טמפל עמנואל", עליתי שם לתורה בבר מצווה, למדתי תואר ראשון באוניברסיטת ברנדייס ותמיד הייתי מחובר מאוד הן כיהודי וגם כחבר בקהילה הרחבה יותר. אני חבר בוועד המנהל של ה-JCRC (מועצת קשרי הקהילה היהודיים).
היבט שמאז ומתמיד חשבתי שהוא מלא עוצמה ביהדות ובמסורת שלנו, הוא הדרך שבה אנו מתייחסים לאבל ולהתאבלות, כלומר לא לומר "הם במקום טוב יותר", אלא להתמודד בדרך אינטימית עם הכאב והאבל באותו הרגע, עם ההרגשה של אובדן אדם קרוב, לומר זה בסדר לכעוס ולבכות ולצעוק.
לפני מספר שנים איבדתי חברה, ואחרי שהיא נפטרה שוחחתי עם רב שאני קרוב אליו – ביל המילטון מ"קהילת ישראל" בברוקלין – ואחד הדברים שהוא הזכיר לי היה שהיהדות יוצרת במכוון מקום לאבל ופועלת לא להסתיר את הכאב אלא להתמודד עמו ישירות. אני מרגיש את זה בפרויקט. אני מרגיש את זה כל יום. חלק מהאחריות שאני חש היא להפוך את הסיפורים האלה למוחשיים ונגישים, מפני שלא זו בלבד שזוהי דרך מלאת חמלה ואמפתית יותר להתמודד עם המשבר, אלא לדעתי זה גם מה שמאלץ אותנו לשאול שאלות קשות, מה היה בלתי נמנע ומה ניתן היה למנוע.
רבים מהסיפורים ששיתפנו הם על אנשים מהקהילה היהודית, בין אם מקהילות אורתודוקסיות בברוקלין או במונסי (ניו יורק), שנפגעו קשות מהנגיף בימים הראשונים, ועד קהילות קטנות אך חזקות כמו קולומביה, דרום קרוליינה. אני חושב על הזוג דיוויד ומיוריאל כהן, שגרו בדיור מוגן יהודי בלונגמדואו, מסצ'וסטס. דיוויד היה בכוחות ששחררו מחנה השמדה בגרמניה, והוא ואשתו מתו מקורונה בהפרש של מספר ימים. זה היה מאותם הסיפורים שהדמעות חונקות את גרונך – אתה אומר לעצמך, עד כמה אכזבנו אותם? אנשים אלו הם הגיבורים של הארץ הזו, והם נפטרו בגלל נגיף שאמנם לא הבנו אותו, אבל ידענו שהוא מגיע. אני חושב עליהם הרבה. אני חושב על ניצולי השואה – לשרוד חוויה כזו ואז להתאכזב בצורה כל כך נוראה – הבנת את כוונתי.
יש עוד סיפורים שהותירו אצלך חותם?
בהחלט. יש אישה שיצרה איתנו קשר ישירות – שמה קרול אקרמן ואביה סטנלי נפטר. קראתי את מה שהיא שלחה והרגשתי כאילו הכרתי אותו. הוא היה סבא יהודי בן 70 ומשהו שחי בפלורידה. הוא היה אמור לנסוע לטיול משפחתי לישראל באביב וזה לא קרה. הוא פעל למען זכויות מהגרים והיה עורך דין בניו יורק במשך שנים והסיפור שלו היה נפלא. חשבתי לעצמי: האיש הזה היה מוצא חן בעיניי. היינו יכולים להסתדר ולשוחח במשך שעות. הבת שלו היא פראמדקית ובזכות Faces of COVID היא התחילה לדבר יותר בגילוי לב. אני חושב עליה ועל אביה הרבה.
אחת הסיבות לכך שהסיפורים משאירים רושם כה חזק היא שאתה רואה את עצמך ואת משפחתך ואת החברים שלך בסיפורים הללו. אתה לא חייב לפגוש את האנשים האלו כדי להכיר אותם.
סטנלי מזכיר לי מאוד את אבא שלי. הוא עורך דין, זכויות אזרח חשובות לו והוא באותו גיל. אבי חולה מאוד, ואחת המשאלות שלו הייתה טיול משפחתי לישראל, לכן נסעתי איתו לטיול בשנה שעברה. כשקרול סיפרה לי שאביה רצה לנסוע לישראל מיד חשבתי על החוויה הזו.
זוהי תגובה נפוצה מאוד: "אמא שלי גם הייתה מורה של כיתה ג", "אבא שלי גם עמד לחגוג יום הולדת 70", זה מאפשר לנו להפוך את המאבק שלהם למאבק שלנו. וכך לדעתי זה צריך להיות. אנחנו קהילה, וחלק מזה משמעו שכאשר לאחד מאיתנו כואב, לכולנו כואב. אני מקווה שהסיפורים עוזרים לאנשים לחשוב על כך בזמנים שבהם נראה כי המושג אמפתיה נעלם לחלוטין מהשיח.
לאחר שעשית זאת במשך שבעה חודשים, מהם הלקחים שלך, במיוחד על רקע הגידול הנוכחי במספר החולים והמתים?
יש מספר ערוצי חדשות ומאמצים שמנסים לתעד חלק מזה – אנשי חינוך ורפואה, או אנשים בעיר ספציפית. לא ראיתי משהו שמנסה להקיף את הכול במקום אחד – להראות שהמגפה נמצאת, פשוטו כמשמעו, בכל פינה בחיינו, וכיצד סוג האנשים שאנו מאבדים משקף את המדינה שלנו. אנשים אלו הם כפריים ועירוניים, קשישים וצעירים, אנשים עם בעיות רפואיות ואנשים שהיו בריאים. זה משקף את אופיו של הנגיף – מבחינות רבות הוא אינו מפלה, למעט העובדה שהוא פוגע יותר בקהילות של שחורים והיספנים ברחבי המדינה, וזה לא משהו שרואים אם קוראים את עמוד מודעות האבל. ההיסטוריה של הרגע נכתבת כעת והיקף הסיפורים שאנו משתפים עוזר לוודא שהם נכתבים בצורה מדויקת.
אולם זה לא תהליך מדעי: שיתפנו רק קצת יותר מ-1% מסך כל הנפטרים. עדיין, כשגוללים ועוברים בין הסיפורים מתחילים להבין עד כמה נרחב ומזעזע האובדן וכיצד ניתן למצוא סיפור מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת. זה משקף את מה שקורה במדינה.
אני באמת חושב שהפרויקט הזה מדבר גם על אחריות אישית. עשינו כל כך הרבה טעויות חמורות, כל כך הרבה מהן היו במכוון, בכל מה שקשור לתגובה הפדרלית, וכל אחד מסיפורים אלו מעלה את השאלה האם אדם זה היה צריך למות או האם ניתן היה למנוע את מותו.
כשאתה מכהן בתפקיד הבכיר ביותר המדינה ואתה מסלף במכוון את העובדות ומציג מידע כוזב – אני חושב ש-Faces of COVID הוא גם מקור לאמת בנוגע לשאלה מי הנגיף פוגע, וזה למעשה כולם. זו לא סתם שפעת, הקורונה לא תחלוף מהעולם, ועלינו מוטלת אחריות הדדית, לדאוג זה לזה ולשמור על בטחון הזולת.
מה שמעורר בי תקווה – ואני קצת רגשני כאן – הוא מה שקרה בשבוע שעבר, כאשר צייצתי רק כמה מילים: "מדוע אתם עוקבים אחרי Faces of COVID? קיבלנו קרוב ל-1000 תגובות, והן יחזירו לך את האמונה במדינה הזו אם תקרא אותן. הן מראות כי יש המון אנשים אמפתיים שלא ייתנו לאנשים להרגיש לבד עכשיו, וזה נותן לי הרבה תקווה.
יש מיליוני אנשים במדינה שבאמת אכפת להם מהשכנים שלהם ומהעתיד של השכנים שלהם. הקול שלהם אולי הוא לא החזק ביותר, אבל הם קיימים.
