אמסטרדם (JTA) – בילוי יום ראשון בפארק עם הילדים הרגיש כל כך נורמלי שזה היה מצמרר.
אשתי, ילדיי ואני היינו בין מאות האנשים שנהנו מיום שמשי ראשון של האביב ביער אמסטרדם, אזור מיוער מעשה-אדם בדרום הבירה ההולנדית. היו שם נרקיסים חדשים שפרחו לצד קרחות היער בהן נוהגות משפחות לערוך פיקניקים. והיה גם התור הרגיל של המבקרים בפתח מטע הדובדבנים המפורסם, שהתפרץ בפריחה משגעת בשבוע שעבר.
אחרי כמה שעות ביער העירוני המרהיב, כמעט שכחנו שרוב חברינו ובני משפחתנו ברחבי אירופה, בישראל ומעבר לים נמצאים תחת הסגר ברמה זו או אחרת, בגלל הנחיות חירום ממשלתיות שנועדו לבלום את התפשטות נגיף הקורונה.
הסיבה לתחושת הניתוק הזו היא שהולנד נקטה גישה שונה משאר העולם.
ראש הממשלה מארק רוטה טען שמדיניות של ריחוק חברתי רק תאריך את ההשפעות ההרסניות של הנגיף. הוא מאמין – לכאורה בהתבסס על מומחים רפואיים – שיש לחשוף במידה מסוימת את האוכלוסייה ההולנדית כולה לנגיף, כך שתוכל להיווצר ״חסינות עדר״ והחברה תוכל לשוב לשגרה בהקדם האפשרי.
ממשלת הולנד אמנם סגרה מוסדות חינוך, בתי קפה, בתי קולנוע, מבני דת ומשרדים רבים, אבל אנחנו עדיין חופשיים להסתובב, לקנות, לאסוף אוכל ממסעדות ולקבל חבילות בדואר. מערכת התחבורה הציבורית הנרחבת שלנו לא עצרה לרגע.
שוודיה נקטה מדיניות מתירנית דומה. אנגליה, שראש ממשלתה בוריס ג'ונסון דבק תחילה באותה מדיניות "חיסון עדר" כמו רוט, הנהיגה בסופו של דבר תקנות מחמירות יותר והכריזה על סגר מלא.
כך נותרו שוודיה והולנד החריגות היחידות באירופה המערבית. בלגיה, צרפת, איטליה, ספרד, דנמרק, אוסטריה ושווייץ כולן נכנסו להסגר מלא, כמו גם חלקים מגרמניה.
החירות היחסית שלנו בהולנד, משרה, כמובן, תחושת נוחות גדולה ומביאה עמה מעט נחמה. אבל כשהגופות נערמות ברחבי היבשת – בהולנד נרשמו למעלה מ-200 מקרי מוות – המציאות שלנו היא גם מקור לפחד הולך וגובר ולתחושה שלא נעשה די כדי למנוע את ההתפרצות המשתוללת באירופה ובעולם כולו.
שרדתי ארבע או חמש מתקפות טילים גדולות, שתי אינתיפאדות ושירות קרבי בישראל, מולדתי, ובעבודתי ככתב בכמה אזורי מלחמה. אבל התמונות מבתי החולים באיטליה, גרמו לי לראשונה לחשוש לחיי.
אני יכול להבין את ההיגיון שמאחורי הגישה ההולנדית, גם אם לא השתכנעתי לגמרי מתכנית חסינות העדר ומהבסיס המדעי הלא ברור שמאחוריה. אחרי הכל, יש גבול עד כמה זמן אפשר להחזיק אנשים בהסגר. וכשההסגר יוסר, הנגיף עדיין יישאר והתפרצות תתרחש מאוחר יותר, אלא שאז משאבינו הלאומיים כבר יהיו מדולדלים אחרי שבועות של השבתה כללית של המשק.
מנגד, מגיפות הן כל כך בלתי צפויות, והרעיון של מתן אפשרות למגיפה להתפשט על בסיס כמה הנחות לא מוכחות, מרגיש כמו משחק ברולטה רוסית, גם אם הסיכויים הם לטובתנו.
אני לא היחיד שמטיל ספק בתבונה מאחורי הרעיון של חיסון עדר. ביום ראשון, שרת הבריאות הבלגית, מגי דה בלוק, ביקרה בגלוי את המדיניות ההולנדית. "הם מאפשרים לנגיף להשתולל חופשי", היא אמרה בראיון לעיתון דה מורגן, בהתייחסה להולנד, שעמה חולקת בלגיה גבול יבשתי.
מריו קולן, ראש העיר של עיר הגבול הבלגית לנקן, כינה את הולנד "החולייה הכי חלשה בשרשרת של אירופה".
אני כבר יכול להבחין בהשפעות הנגיף סביבי. הרב שלי מהתקופה שבה גרתי בהאג נמצא בטיפול נמרץ. ביום חמישי, גיליתי ששני חברים שלי, אחד בהאג ועוד אחד באנטוורפן, חלו בקורונה. במהלך סוף השבוע, מכר שלי, הרב אנדרה טובול, ממייסדי בית הספר התיכון היהודי "בית חנה" בפאריס, נפטר בפתאומיות בגיל 64. טובול, בחור נמוך, אנרגטי וידידותי שמוצאו ממרסיי, היה בריא ללא בעיות רקע רפואיות.
בלונדון, המחלה גבתה את חייהם של לפחות שישה יהודים, בהם זאב שטרן, רב ונדבן בן 86 ששרד את השואה, ושל פרידה פלדמן בת 97. באיטליה נמנו כ-5,500 מתים, בהם גם המנהיג לשעבר של הקהילה היהודית של מילנו, מישל סימה.
רובנו כבר יודעים שזה הולך להיות גרוע יותר. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הדהימה את היבשת כשאמרה ב-13 במארס כי כ-70% מאוכלוסיית מדינתה תידבק במחלה.
כמה קהילות יהודיות באירופה נערכות לשיעור הדבקה גבוה יותר בגלל מה שבדרך כלל היה נחשב לנכס הגדול ביותר שלהן: תחושת האחדות. כעת, האחדות הזאת הופכת לחולשה, הקירבה מגבירה את החשש מהדבקה, והמדיניות שבה נוקטת הולנד אינה מגנה עליהם.
"לבלגי הממוצע יש מעגל של בערך 15 חברים ובני משפחה. בקהילה היהודית של אנטוורפן, המספר הזה עומד על 150", סיפר לי מישל פרייליש, מחוקק יהודי בפרלמנט הבלגי. "כל יהודי אנטוורפן מכירים אחד את השני, כל בית כנסת הוא משפחה מורחבת".
ונוכח מציאות זו, מנהיגי הקהילה היהודית, החרדית בעיקרה, באנטוורפן צופים שיעור הדבקה של 85% – הרבה מעל התחזיות עבור כלל האוכלוסייה. לפי המודל הזה, כ-17,000 אנשים בקהילה יידבקו בנגיף, מה שיוביל ליותר מ-550 מקרי מוות.
משפחתנו אינה דתית, אבל אנחנו מרגישים פגיעים באותה המידה. כל שנותר לנו כעת הוא לנצל את החירות שיש לנו בהולנד כדי לטפל בסידורים, לפני שהמגפה תכה.
ביום שני, אבי בא לפגוש אותנו בפארק. הוא בן 73 ונוטה להצטננויות ושיעול, אבל מסרב להישאר בבית. כשצעדנו לעבר המכונית, הוא הזכיר לי היכן נמצאת הצוואה שלו ועבר איתי על מידע שימושי נוסף שאני צריך לדעת אם הוא ימות. "אנו עלולים להיות תחת סגר מחר, מי יודע. המחלה הזו מתקדמת מהר מאוד", הוא הסביר לי בקול הגיוני.
נפרדנו בלי חיבוקים או נשיקות. הילדים שלי, שקועים בעולמם הקטן, נופפו לו לשלום באדישות כשהם נכנסו למכונית. נסענו משם וראיתי במראה איך הצללית שלו הופכת לנקודה כחולה על רקע פריחת האביב המשגעת.